המפגש המרוכז עם יצירות מחול חדשות מצרפת עורר הערכה אמנותית לצד כמה תהיות
אוונגרד של תאורנים
חמישה מופעים הביאה עמה סדרת המחול "הקשר הצרפתי" הנערכת בפעם השנייה במרכז סוזן דלל. על פי ארבעת המופעים שבהם צפיתי אפשר אולי לקבל מושג על מה שנתפס שם כ"הכי צרפתי, הכי עכשווי, הכי אוונגרדי שיש", כטענת המארגנים. אין לי ויכוח עמם על רמת הדיוק בשני הקריטריונים הראשונים, אבל ספק גדול אם אמנם זה הכי אוונגרדי שיש. אלא אם כן יצירה כמו "רחוק" של אלבאן רישאר הנרקדת במשך ארבעים דקות של חושך כמעט מוחלט או "דו-חי, אחר הצהריים" של ברנרדו מונטה הנרקדת אף היא כארבעים דקות מחוץ לקטע במה מואר עונות על ההגדרה הזאת. אולי זה אוונגרד של תאורנים, אבל התנועה בשתי היצירות האלה, ככל שהיה אפשר לזהותה הייתה משעממת ומונוטונית, נטולת העזה, ולא היה בה רמז לחדשנות או מהפכנות או חתרנות.
אלה היו שתי היצירות שפתחו את האירוע, ולמען האמת התעורר חשד שגם ההמשך יהיה נפילה. אלא שבערב השלישי באה היצירה "דלילה ושמשון, למשל" של הרמן דהפווי (שהוא הולנדי) ופיצתה בגדול על האכזבות הקודמות. דופוויי רוקד אותה יחד עם לילה ח`אטיר, זמרת ממוצא אלג`ירי, קטנת קומה ושמנה, שאיננה רקדנית אך היא קלת תנועה ובעלת קול מרשים.
הצירוף בין רקדן ללא רקדן בדואט איננו חדשני כשלעצמו, ולפני כמה שנים הוא נוצר אצלנו בדואט של יוסי יונגמן ואסתי זקהיים, או ביצירות של רננה רז עם עופר עמרם. אבל מה שהפך את היצירה הזאת למרתקת במיוחד היה התרגום הבימתי המרשים של מקורות ההשראה שלה – אמנות הציור ההולנדית של המאה ה-17, ובעיקר זו של רובנס, לצד גינונים מתקופת הבארוק. אלה, ויצירות המוזיקה של פרסל, לקליר, קלדרה ודספין יצרו שפת תנועה מסוגננת מאוד, שאפשרה לבטא דרמה של יחסי גבר ואישה בגישה רוויית הומור חזותי. יהיה מעניין לראות אותם שוב בעוד כשנתיים כאשר דופווי ייצור עבור ח`אטיר יצירה מיוחדת עם קבוצת נשים.
הערב הרביעי, של להקת סילבן גרו, כלל שתי יצירות - “שכחה" - דואט מרשים של גרו עם אגנס קאנובה, ו"דאגה" סולו מרתק של גרו. זה היה ערב מחול מושלם, הכי קרוב לאוונגרדי בחלקו השני, ויפהפה בחלקו הראשון שהיה בו שילוב מצוין של וידיאו.
נקודות המוצא ל"שכחה" הייתה השאלה "מה תהיה התוצאה של מחווה ללא זיכרון, של תנועת הרקדן ללא הגוף הזוכר?”. על פניה שאלה בלתי אפשרית. שהרי הרקדן בא עם גופו, ועם התנועה שנקבעה לו, ועליו לזכור את אלה כשם שבדואט עליו לזכור את נוכחות בת הזוג, את גופה ואת תנועתה. גרו הבין את הפער בין השאלה לתשובה האפשרית ופיתח יפה את הרעיון לכיוון של פחד משכחה, איבוד זיכרון והצורך לשכוח כדי להימנע מאבדון.
היצירה נרקדת מאחורי מסך שקוף המכסה את כל פתח הבמה, אולי כסמל לאותו מסך המכסה על הזיכרון. בחלקה השני של היצירה הוקרן סרט וידיאו מצוין של שני הרקדנים, שעיצב לורנט מאתייה, ומאחוריו המשיכו גרו וקאנובה לרקוד כך שנוצר מתח חזותי מרתק בין המחול החי הנמשך לבין זה שצולם, נערך, ויצר דימויים מיוחדים למדיום הווידיאו. בחלק השלישי של היצירה הזאת התמודדה היצירה עם הפערים החדשים שנוצרו בין זיכרון הצופים ממה שכבר ראו לבין התנועה החדשה.
יצירת הסולו "אזורי דאגה" נוצרה בעקבות תחושת אובדן אמון של סילבן גרו אחרי הפיגוע הגדול של אל קעידה בארה"ב. זאת יצירה אישית חושפנית מאוד, כולל קטעי עירום, כבר מרגעיה הראשונים. גרו יוצר חוויה רגשית בצירופי רעיונות תנועתיים בשימוש מרתק בחלל הבמה, ובעיקר בגופו בעל הגמישות המופלאה שהוא יודע לעצב ככלי ביטוי פיזי של מהלכים נפשיים, רגשיים או שכלתניים.
21/04/2008
:תאריך יצירה
|