"לוקאס, הכלה, צייד הפרפרים והמוות" הוא חלקו הראשון של הפרויקט המשותף להבימה ולתיאטרון החאן הירושלמי, ובתום כשעתיים וחצי נפלאות לא נותר אלא להגיד תודה על ההזדמנות הנהדרת הזאת לשוב אל השפה, אל ההמצאה, אל ההומור ואל התיאטרון של נסים אלוני.
שלושה מחזות קצרים משובצים בערב התיאטרון העשיר הזה. שניים מהם הם מחזות, והשלישי עיבוד מסיפוריו של אלוני. מעלתם המשותפת – והיא גם ההצדקה הברורה להעלאתם בערב אחד – הצגת זהותו הברורה של המחזאי העולה מתוך שלושת הקולות הייחודיים שלהם.
מעשה תיאטרון חשוב ונועז
המחזה הפותח "הכלה וצייד הפרפרים" שנכתב ב-1963, הוא המוכר ביותר, ואולי המייצג המובהק של מה שאפשר לכנותו במושג "התיאטרון של אלוני".
כי כן, כאן באים לכדי ביטוי מדויק, ללא זיקוקין די נור ראוותניים המרכיבים של עולם התיאטרון הייחודי לו:
שפה מיוחדת, שבה לכל מילה יש משקל משלה, ולכל משפט יש מבנה, מקצב, הרמוניה ואקורד מלווה. כן, השפה של אלוני איננה רק מילים ופיוט, גם במשפטי חולין אינפורמטיביים, אלא תכליל מוזיקלי של רביעיית משחק קאמרית.
המחזה השני, "לוקאס הפחדן", מעביר את הצופים אל המתחם הסאטירי המובהק שבו יש לאלוני מניות בכורה ידועות יותר, כמו מערכונים ופזמונים שכתב לגשש החיוור ("קנטטה לשווארמה" ו"הקפטריה בטבריה", למשל), ליוסי בנאי, רבקה מיכאלי, אילי גורליצקי ועוד.
כאן, כל המילים "רזות", או אם תרצו יומיומיות, שימושיות, פשוטות. כמו הצנון הממלא תפקיד מרכזי במחזה הזה. אך כמו במערכונים המוכרים, גם כאן המטרה המסומנת היא תמונה חברתית גדולה, לא מארץ הדמיון אלא מארץ זו שבה אנו חיים. המערכון נכתב בשנות הששים והצגתו כעבור ארבעים שנה רק מדגישה את הפן האקטואלי האופייני כל כך למבטו של אלוני .
החלק השלישי והאחרון בערב הזה, "המוות יושב לידי", שייך לאלוני הבראשיתי, המספר, שסיפוריו הקצרים התפרסמו במשך שמונה עשרה שנים בעיתונים שונים ובספרון "הינשוף", ובהם סיפורים אוטוביוגרפיים על ילדות ונעורים בשכונת וולפסון בתל-אביב, שבה נולד וגדל.
"המוות יושב לידי" הוא עיבוד שנעשה מסיפורי "הינשוף", והשפה שלו נינוחה, סיפורית, תיאורית. היא יוצרת תמונות, מצבים, דמויות ואווירה בקווים ארוכים. זאת סיפורת "קלאסית" במבנה שלה, רחוקה מאוד מהשפה הבימתית שפיתח אלוני בהמשך הדרך.
אלוני הוא יוצר ישראלי איפוא, בשפתו, בנושאיו ובעולמו, ושלושת המחזות אינם שלוש תמונות מנותקות זו מזו - בכל אחד מהשלושה נמצא גם הד או בשורה למאפיינים של שני האחרים. החמלה והצער של "המוות יושב לידי" ניכרת ב"כלה וצייד הפרפרים" כמו הסאטירה של "לוקאס הפחדן". וכך גם הגלריה האנושית, שיוצרת מעין שרשרת גנטית העוברת בין המחזות כמו מדור לדור. וכמובן, השפה. סולם גבוה שאלוני מעלה אותנו עליו באהבה גדולה.
להציג את אלה בערב אחד זה מעשה תיאטרון חשוב, אפילו נועז. ממש כמו ההחלטה להפקיד את הבימוי בידי שלוש במאיות צעירות, כמעט אלמוניות. והשלוש האלה עושות את זה בגדול.
"הכלה וצייד הפרפרים" – דור אל דור יביע אומר
סיגל אבין, שחוללה את החוויה הבימתית ששמה "פריקס" עם תלמידי הסטודיו של יורם לוינשטיין, צללה לתוך האגם המופלא של "הכלה וצייד הפרפרים" כשמלמעלה מרחף צל ההצגות שאלוני עצמו ביים, ובעיקר הראשונה עם גילה אלמגור ויוסי בנאי.
המחזה מספר על מפגש הזוי במידה רבה בגן ציבורי (שהמתרחש בו הוא נבואי ממש ביחס לפארק הירקון, שעדיין לא היה אז בצורתו המוכרת כיום). גץ הוא צייד פרפרים שבא לגן כל יום רביעי בין ארבע לשש. מי היא כלה שמחליטה לברוח ברגע האחרון מחוגגי החתונה ומחתנה גם יחד, בגלל שהחתן, נגן חליל, אינו יודע להגיד את שמה אלא רק לנגן אותו.
לתוך הדו-שיח המוזר המתפתח ביניהם נוסך אלוני את הנחיותיו של הכרוז ממשרד ההנהלה, ואחר כך את קולו של החתן המתחנן באוזני כלתו לבו אל החופה.
סיגל אבין מוכרת כיום כיוצרת ותסריטאית ראשית של שתי סדרות טלנובלה ישראליות – משחק החיים ומיכאלה – ועד כה ביימה בסטודיו של יורם לוינשטיין, בפסטיבלים שונים, ובבפרינג`.את "הכלה וצייד הפרפרים" ביימה אבין באיזון מצוין של מרכיביו – פיוט, הומור, סאטירה ודרמה – ואפילו הבריקה בגיוסם של אלמגור ובנאי לתפקיד המוקלט של הקריין, ושל רודי סעדה, הכוכב שלה ב"פריקס", לתפקיד המוקלט של החתן. כך חיברה אבין עבר להווה, ואת עצמה לאלוני, על פי הכלל – דור לדור יביע אומר.
ההברקה השנייה של אבין הייתה לגייס לתפקיד גץ, הצייד, את שמוליק לוי – שחקן, כותב מערכונים סטיריים, מחזות, במאי ומתרגם מחזות. כמו אלוני - עם תוספת קטנה של משחק. והוא נותן משחק גדול באמת, מצחיק ומרגש. שירה גפן משחקת את מי בנמרצות שלעתים מערפלת את החושניות של הטקסט. עם זאת משחקה ריאליסטי מאוד, מה שמסייע בהחלט להבין את פשר תביעתה מחתנה ואת בריחתה.
יוסי בנאי עושה את מה שהוא יודע בתפקיד המוקלט של הכרוז, והתפקיד הצדדי הופך להיות שותף מלא למתרחש (לגילה אלמגור יש רק קטע קצרצר אחד בפתיחה).רודי סעדה מקסים בתפקיד המוקלט של החתן, תחילה בייאושו ובנסיונותיו להגיד את שמה של כלתו, ואחר כך בשמחת הבשורה שלו שהנה, הנה זה קורה סוף סוף.
"לוקאס הפחדן" – פצצת משחק
את "לוקאס הפחדן" ביימה קארין סגל, שעד כה הייתה עוזרת לבמאים בתיאטרונים הרפרטואריים בתל אביב ובירושלים, וביימה בבתי ספר למשחק. סגל מפגינה יד בטוחה מאוד בהעמדה משמעותית מאוד של מחזה בעל רבדים סאטיריים ואפילו פולקלוריים, ועיצבה את שחקניה בהקפדה רבה של כל פרטי משחקם, כשהיא נעזרת במיומנותה המוכרת של מרינה בלטוב בעיצוב התנועה.
המחזה מספר על מורה תמהוני המסרב להצטרף למבצע התרמת הדם במושבה שבה הוא גר. אשתו וראש המועצה מנסים לשכנעו, אבל הוא מסתופף בצלו של פרופסור תמהוני לא פחות, דייר משנה בביתם. הפרופסור כבר מזמן לא שילם שכר דירה, אבל אוכל כל מה שיש, חוץ ממה שנשאר במטבח – ערימה גדולה של צנונים.
רביעיית השחקנים בהצגה הזאת היא פצצת-משחק, החל בתומר שרון, וירטואוז של תנועה והבעה, בקולו בפניו ובגופו, בתפקיד לוקאס הפחדן. הוא מצחיק בפחדו, מעורר הזדהות בסרבנותו, ונוגע ללב ברגע האמת של עולמו המתמוטט.
ניר רון מעצב דמות קריקטורית מושלמת של ראש המועצה פלדי ("קרא לי פלדשטיין") – בתנועה במחוות ובעיקר במבע פנים הנע בין אווילות מוחלטת לבין תחמנות, שבשיאה מזכירה לנו את תגובתו המגחכת של שרון על דו"ח מזוז (זה מה שקורה כשהבכורה מתקיימת אחרי הפרודיה האבסורדית של היועץ המשפטי).
אבינעם מור-חיים בתפקיד הפרופסור גונב פעמיים את ההצגה מחבריו במשחק מסוגנן מאוד, גדול מהחיים.
ואחרונה חביבה, עירית פשטן כאשתו של לוקאס, שכל מילה ומשפט שהיא אומרת מחודדים כסכינים יפניות, כל צעד ומחווה שלה נשלחים כחצים, ובין לבין היא אוכלת צנונים, בלי הפסקה. לא ייאמן, וזה כשלעצמו כבר צריך לזכות אותה בפרס המשחק.
"המוות יושב לידי "– עתיר דמיון
כמו שהמקור למחזה השלישי "המוות ישב לידי" איננו מחזה, כך גם העיבוד הבימתי שלו, שאיננו מאותה משפחת-הצגות שקדמו לו. אבל זאת הצגה קטנה גדולה מאוד בבימוי עתיר דמיון של מור פרנק, שהקריירה הקצרה שלה כוללת בימוי בבתי ספר למשחק ובפרינג`, ושותפות כדרמטורגית בעיבוד הבימתי של "קופסא שחורה".
העיבוד הבימתי של פרנק, בשיתוף עם יוצר הבובות עמית דרורי, הפך את סיפור הילדות של אלוני למחזה המיועד לשחקן, אורי הוכמן, ולבובה, שאותה מפעיל-מגלם עופר עמרם, שגם עיצב את התנועה המסוגננת מאוד בהצגה.
העיבוד הולך בנתיב שהיכרנו בשנים האחרונות בהצגות כמו "פרנהיים", "אשת", "עורי" ועוד, שבהן שחקנים מפעילים בובות ומעצבים את אישיותן של אלה בגופם.
כאן עושה זאת במיומנות נפלאה עופר עמרם, שמעניק חיות מיוחדת לדמותו של מצחצח הנעליים השכונתי, הנדמה כגיבור מלחמה גדול לילד תל-אביבי בתקופת מלחמת העולם השנייה. עמרם מגיע לשיא הביטוי בתמונה האחרונה, כאשר אישיותו שלו כמו מתאחדת עם הבובה שבידיו. רגע נוגע ללב, שמחזק את האמון באמנות המשחק.
אורי הוכמן מעצב יפה, ללא התחנחנות והתיילדות, את דמותו הילד, שרואה חזיונות מופלאים ומרתקים ברחובות השכונה הקטנה שבה הוא חי. הוכמן מספר את הסיפור, ובה בעת מגלם את הדמויות שעליהן הוא מדבר, ויוצר את התחושה שהילד הזה יגדל ויהיה סופר ומחזאי.
צעד ראשון בקאמבק של אלוני לבמה
את התפאורה לשלוש ההצגות עיצבה היטב ענת שטרנשוס. בשתי הראשונות היא משתמשת באותו רעיון-מסגרת של קיר אחורי שכולו מדשאה עטורת פרחים עם חלון גדול שבעדו נראים שמים או נוף המושבה. במחזה השלישי מכסה מסך שחור את הקיר האחורי. היא גם יצרה סדרת תלבושות יפה, ייחודית לכל מחזה.
כמו שטרנשוס גם התאורנית קרן גרנק עיצבה את התאורה לשלושת המחזות, תאורה פיוטית מאוד במחזה הראשון, ריאליסטית במחזה השני וסוגסטיבית-מרשימה במחזה השלישי.
את המחזות עיטרה מוזיקה תואמת מאוד של רן בנגו ב"כלה וצייד הפרפרים", של דורי פרנס ב"לוקאס הפחדן" - שאותה ניגן יונתן כנען, כמשתתף פעיל בהצגה, ושל אבי בללי במחזה "המוות ישב לידי".
ההצגה מועלית בדרך כלל באולם ברטונוב בבית הבימה (הבימרתף) ובאולם החאן הירושלמי, ושם ראיתי אותה, ואם לשפוט על פי מה שראיתי בירושלים הייתי ממליץ גם להבימה להעביר את ההצגה לאולם אחר, עם במה.
כך או כך, השלב הראשון הזה בפרויקט המשותף של החאן הירושלמי והבימה, הוא הישג חשוב במהלך החזרתו של נסים אלוני לבמת התיאטרון שלנו. בקרוב "בגדי המלך", ואחר כך, אני מקווה יבואו גם מחזותיו האחרים.
למועדי הצגות
ריאיון עם סיגל אבין
20/06/2004
:תאריך יצירה
|