באין מפלצת אין איום

ביציאה מההצגה שאל אותי מכר ותיק אם נהניתי מההצגה. תשובתי השלילית הפתיעה ואכזבה אותו, אך הוא לא טרח לשאול על מה ולמה. אולי הבין בעצמו כי המחזה הזה, שכותרת המשנה שלו היא "מחזה מוסר בלי השכל", כמוהו כמו "הקרנפים" של יונסקו או "ביקור הגברת הזקנה" של דירנמאט וכמובן "אנדורה" של מקס פריש, לא נכתב למטרות הנאה, וכי המסר שלו מחייב משהו שונה מהקהל.  הנאה, במקרה של המחזה הזה כמוה, כמעט, כפסיביות והתעלמות מאסונות המתרחשים מתחת לאף.
 
עלילת המחזה מתרחשת אי שם, בעיר לא מזוהה, שגל הצתות פוקד אותה. אל ביתו של האזרח התמים והישר גוטליב (אהוב האל, בעברית) בידרמן, פולשים שני מציתי השרפות, מתאגרף לשעבר ומלצר, ובתוך זמן קצר הם ובידרמן ורעייתו "מאמצים" הדדית אלה את אלה כך שהמציתים נהנים מסיוע המארחים בהכנות לקראת הצתת ביתם, בלית ברירה תחילה ואחר כך כמעט בהתלהבות. את ההתרחשות מלווה מקהלת הכבאים, כמקהלה יוונית, המזהירה בחצי-משובה מפני השרפה, שאיננה חייבת להיות בלתי נמנעת, ומפני הפחד משינוי יותר מהפחד מאסון. בראשם כבאי עיוור, כאותם נביאים עיוורים בדרמה היוונית שרואים את מה שפקוחי העין אינם רואים או מסרבים לראות.
 
המחזה שנכתב תחילה כתסכית רדיו ולא הצליח, זכה להצלחה כשהועלה בגרסתו הבימתית כעבור חמש שנים. הוא התקבל כסאטירה וכמשל של פריש על בני עמו השווייצרים, שהעדיפו לדבוק בנוחותם ובפסיביות שלהם נוכח התבערה הגדולה שהייתה סביבם בזמן מלחמת העולם השנייה ועצימת העיניים נוכח השמדת יהדות אירופה.
 
חמישים שנה עברו והמשל יכול להתקיים כלפי כל שאננות חברתית נוכח אסונות. בגרסה המקוצרת והאטית למדי שמועלית בחאן הירושלמי, וכמיטב המסורת שם, יש רמז מקומי דק שחוזר על עצמו בשירת המקהלה כאשר היא שבה ומאזכרת את המושג "עיר האבות". הבמאי אודי בן משה והמתרגם דורון תבורי אינם אחראים לכך שגם במאמר של שמעון לוי המופיע בתכנייה הרמז המקומי מקבל חיזוק כאשר זוג ה"פולשים" הופך מהר מאוד ל"מתנחלים".
 
אבל זאת רק הערה שולית לבעייה העיקרית של ההצגה, שהוא הבימוי של בן משה, שאחרי הצלחותיו הברורות בהצגות "הקיץ" ו"נישואים" בחאן, ו"הרטיטי את לבי" בקאמרי, החליט לעצב את "בידרמן והמציתים" בעירוב סגנוני מאולץ למדי  שניטרל את המרכיב החשוב ביותר של המחזה – האנושיות, זו שבלעדיה אין משמעות לכל העניין. בידרמן ורעייתו, במשחקם של יהויכין פרידלנד ועירית פשטן אמנם מסוגננים להפליא בסקרנות הפסיבית שלהם, אבל לא מעבר לכך. הם לא מעוררים התנגדות וגם לא אמפטיה, וגם כאשר פה ושם הם מפיקים משחק קומי הוא מהוקצע וקר.
 
צמד המציתים, ארז שפריר ובעיקר לירון ברנס עובדים על מישור אחר לחלוטין, של קריקטורה, והם מצוינים בכך. אבל במקרה שלהם נוצרת החמצה מהותית של המפלצתיות. אפילו שינוי הקול שמתחולל במשחקו של שפריר מרוך מתקתק למתכתיות חדה אינו יוצר את המטען המאיים. ובאין מפלצת אין איום וגם אין פחד, אלא רק, ובקושי, אי הבנה של המתרחש. וזה לא מה שפריש טוען כלפי הבידרמנים של אז, ואפילו לא בהשלכה לבידרמנים שנולדו מאז.
 
אבינועם מור-חיים כזקן המקהלה וחבריה אודי רוטשילד, כרמית מסילתי-קפלן וניר רון, וכן נילי רוגל כעוזרת הבית, עושים את מלאכתם היטב. לילי בן משה עיצבה תפאורה יפה – אם כי לא מוצה הרעיון המעניין כשלעצמו של קביעת לוח שעון ענק, ללא מחוגים, כתקרת ביתו של בידרמן, כשם שלמעט בתמונת הפתיחה לא מוצה העיגול שתחם לכאורה את חדר האורחים. אורי רובינשטיין עיצב תאורה מעניינת ומסקרנת בפתיחה, אך האפקט של השריפה שיצר נעלם דווקא בתמונת הסיום. סבטלנה ברגר עיצבה תלבושות טובות, בעיקר לעירית פשטן, ודניאל רן עיטר במוזיקה טובה כולל בקטעים שהמקהלה שרה.