מחזהו של פסבינדר מועלה בעיבוד כמעט קולנועי שמתאר בדייקנות איך השונה והאחר הופך את החברה למתאגרף אלים
הזר הוא תמיד עמלק
"דפוק ת`זר" הוא אחד המחזות שעשו את ריינר פסבינדר לשם דבר בכל מה שנוגע לטיפול הדרמטי בשנאה ובאלימות שחברה מפתחת כלפי הזר השוכן בתוכה. הציווי "כי גר הייתי בארץ נכרייה" כמובן אינו בעל תוקף בגרמניה, אף יותר משהוא בעל משמעות אצלנו. בסך הכל ציווי תנ"כי שמאוזכר איכשהו במהלך קריאת ההגדה. יותר קל לזכור מה עשה עמלק. והזר, ר"ל, הוא תמיד עמלק. כאן ובכל חברה.
במחזה של פסבינדר כמדובר בחברה פרובינציאלית שיש בה רכילות, קנאה, אהבה, ואימפוטנטיות שורשית. כל הופעה של זר יוצרת אפשרוית חדשות לחשוף את המלתעות והטלפיים. לא צריך אידיאולוג מטורף לשם כך. מספיק, כמו אצל פסבינדר, שמישהו אחד לא יהיה מרוצה ממשהו. מספיק שגבר יקנא בתיאור הגברי המצליח של השכן או של הזר שהגיע משום מקום, שהוא יווני או מוסלמי או איטלקי. די בנחשלות רגשית או בכשל תפקודי כדי לראות שהפועל הזר הוא בעצם איום מסוכן בעצם רצונו לעבוד ולהרוויח רק קצת בשביל המשפחה הרחוקה. ובעצם היותו אחר.
האלימות במחזהו של פסבינדר היא המטען המחפש עילה להתפוצץ. זה עובד היטב בעיבוד הכמעט-פילמאי של כפיר אזולאי העולה עתה במסגרת הסטודיו לאמנויות התיאטרון מיסודו של יורם לוינשטיין. אזולאי מצליח במיוחד להדגיש את השלבים המדויקים של המהלך הבלתי נמנע הזה באמצעות שילוב בין קטעים מצולמים, מקצתם בשידור חי מתוך ההצגה עצמה, המוקרנים על הקירות הלבנים של התפאורה החכמה שבנה ניב מנור, לבין משחק בימתי בתמונות קצרצרות. זה מאפשר לאזולאי ליצור רצף חי מאוד, כמעט דוקומנטרי, שבו הדמויות השונות מעצבות את האיום והאימה במשחק מסוגנן, חתוך מאוד.
אזולאי מצליח להעלות רמה נכונה של הומור שמלווה את ההתפתחות הדרמטית, ולמרות הטקסט הלקוני של פסבינדר, בתרגום החי מאוד של אבישי מילשטיין, הוא מצליח לעצב עם שחקניו הצעירים, קבוצת דמויות "אמיתיות" של גברים ונשים שאין להם מכנה משותף לבד מהיותם שם, פעילי שנאה או עדי שנאה או נגררי אלימות.
גלעד אבנת, רפאל עמר, יניב עדני ויאיר מוסל מגלמים בדייקנות מצמיתה את הגברים המאוימים על ידי הופעתו של הזר, המוצג בעיצוב פשוט ונקי של שחר גריידי. אנדריאה שוורץ, הילה טוביאן, איילה זילברמן, ימית קשביץ ויפית שליו, בוגרת הסטודיו, גוברות עליהם בעיצוב מרתק של הנשים, היבשות או הריקות או המחפשות חום ואהבה מהגברים העקרים שלהם. לכל אחד ואחת בקבוצה הזאת מגיע צל"ש על עיצוב דמות ברורה, עקבית, ואנושית מאוד.
אורי בוסתן עיצב בעוצמה מפחידה את קרב הבמה המתרחש בשיאה של ההצגה, תמר אור עיצבה תאורה טובה. יסמין אבן עיטרה במוזיקה פס-קולית קולנועית. אהובה יובל העניקה הדרכה קולית מצוינת שהניבה מהשחקנים הצעירים הגשת טקסטים רהוטה וברורה.
12/05/2008
:תאריך יצירה
|