פסטיבלים - פסטיבל ישראל

יצירתם החדשה של ענבל פינטו ואבשלום פולק מביאה משב רוח של פיוט עדין המתחבט בתנופה בין כתלים אלימים

זיכרונות ממרתה גראהם

כבר במהלך המפגש המקדים עם התקשורת לקראת פתיחת הפסטיבל, שבמהלכו הודגם קטע קצר מתוך "הידרה", והוקרנו קטעים אחרים, אי היה אפשר להישאר אדיש מול יופיה המיוחד של התנועה שעוצבה לרקדני הלהקה, שש רקדניות וששה רקדנים. היה בקטעים ההם משהו מהפנט ומסקרן.

היה שם משהו שהבטיח שלב מרתק בהתפתחות היצירתית של ענבל פינטו ואבשלום פולק, שהחיבור ביניהם הניב יצירות מופלאות החל מ"אויסטר", דרך "בוביז", "מה שטוב בירח" ו"שייקר", ובמילים אחרות – יצירות בימתיות מורכבות שנבנו כולן על החיבור בין המחול לתיאטרון. אבל ככל שהתקדמו עם הזמן מרכיב התנועה התחזק על חשבון התיאטרליות, התפאורות החלו לרקוד, התלבושות שירתו את התנועה, וזו נהייתה מופשטת יותר, מורכבת משפת מחול השואבת ממקורות שונים.

וכך, עם ציפייה למימוש ההבטחה ולמשהו שימשיך את התהליך הזה ירדה העלטה באולם שרובר ו"הידרה" יצאה לדרך עם אחת הפתיחות הקסומות שנראו כאן בשנים האחרונות. גחליליות שהצליפו אלומות אור זעירות, יצרו צללים כהים על שלושת הקירות הגבוהים שתחמו את הבמה, ובתווך ביניהן רקדנית אחת בשמלה ותנועה שהעלתה בי מיד זכרונות מהמפגש עם מרתה גרהאם, בביקורה הראשון בארץ לפני יובל שנים ויותר. כאשר חמש הרקדניות האחרות הצטרפו והתאורה, שעיצב יואן טיבולי החלה לפלס את דרכה שלה במחול, הדימוי הזה של מרתה גראהם התחזק עוד יותר.

למעשה, לכל אורכה של היצירה נוצרו שתי שפות-מחול נפרדות, לכאורה, בעיקר קבוצתית לבנות הלהקה, עם גיחות סולניות קצרות. זה היה בשונה משפת המחול שעוצבה לששת הרקדנים, כולל השחקן-רקדן צביקה פישזון שכבר הפך לאחד מסמלי הלהקה, וכולל אבשלום פולק שעבודתו עם הלהקה הטבילה אותו למחול. אבל עיקר הנטל המחולי נפל על כתפיהם של צמד הרקדנים הישראלים עידו בטש וג`סי זרעית, שחשפו יכולות מרתקות בגמישות מעולה, ועמם צמד הרקדנים הנפלאים מיפן שינטרו אוֹ-אוּוֶה וקייג`י מוריָאמָה. בקטעי סולו, דואטים, שלישיה ורביעיות שבהם שלטו במרחב הגדול של היצירה.

פולק ופינטו עיצבו כהרגלם את התלבושות, שהיו פשוטות למראה אך נוחות לביטוי יופיין של התמונות השונות במחול ושל הרקדנים. הם עיצבו במה כמעט מופשטת שקירותיה הלבנים-אפורים נישאים לגובה רב ויוצרים תחושה של סגירה אלימה ביחס לקומתם של הרקדנים, כשרק חלון צר וארוך קרוע בקיר האחורי, והוא "משתתף" פעיל במתרחש, אם בשחור המאיים הנשקף ממנו או בזרועות התלויות משני צדיו או בפנים המציצות מעת לעת, ואפילו כשהוא בולע לתוכו רקדנים או משחרר אותם. ויש ספסל שהופך לבימת מחול כמעט עצמאית, ומקלות שמרקידים את הקבוצה ואת הסולנים, ויש גם עצים ונוף מפתיעים.

מעת לעת נוצרות תמונות מרהיבות, פיוטיות, מבודדות מהשאר, כמו שפם ענק שמזכיר את נחשי ההידרה המיתולוגית, תיאטרון בובות, ומלחמת שוורים אורגיסטית על רקע ואלס, אחד מקטעי המוזיקה הנפלאים שפולק ופינטו השתמשו בהם לתת אופי ייחודי לכל אחת מהתמונות המרכיבות את היצירה, יחד עם אפקטים מרשימים. ובעיקר, יש הרבה התבוננות והמתנה דרוכה, של הרקדנים בתוך היצירה ושל הצופה בהם מבחוץ.

"הידרה" מגיעה אלינו צבורת ניסיון מאז שהועלתה בבכורה העולמית ביפן לפני חצי שנה, ובבכורה אירופית לפני חודש בשווייץ. הניסיון הזה הוא הרווח של הבכורה הישראלית, שקרוב לוודאי שגם היא תחנה נוספת בתהליך התגבשותה של היצירה היפהפייה הזאת. כמו את יצירותיהם הקודמות של פינטו ופולק, או כוריאוגרפים גדולים באמת, המפגש עם "הידרה" בעוד שנה או שנתיים יגלה בה פנים חדשות, פרי התבוננות מתחדשת של יוצריה.