עלילה בקושי רב

אני אוהב את השפה הקלילה, המדויקת של יאיר לפיד. העברית שלו צחה ולגמרי לא צחיחה. פה ושם ב"גיל הנכון לאהבה" יש הוכחות ברורות ליכולת הזאת שלו. לא בהכרח בהצחקות השתולות למהדרין בעלילה-לכאורה שמלווה אותן אל המסך האחרון. עלילה שבקושי רב, בעריכה מקצועית וקצבית, הייתה ממלאת 25 דקות של פרק בסדרה משודרת בשולי הפריים-טיים.
 
השלד העלילתי – גם זה תיאור מוגזם של המתרחש – עוסק באלון, גבר (שמואל וילוז`ני בכבדות גוף ולשון) שאשתו מיקה (מירב גרובר במצב רוח טוב) עוזבת אותו לטובת גוף הריבועים (כמעט) של נועם, מדריך קראטה שמחפש מקום עבודה (רון שחר בעל החיוך הסקסי של העונה) ובין שאר מעלותיו הוא צעיר ממנה ב-22 שנים. הגבר מיואש, חסר אונים. הבת יעל (ליאת הראל העניינית) מיואשת אך רבת תושיה ומגייסת את חברתה הטובה מילדות נטע (מיכל בלנקשטיין החביבה) המאוהבת מילדות באלון, שאביה דני (אבי פניני שמחפש תפקיד ראוי) הוא חברו הטוב ביותר של אלון, וחושש מפני עזיבתה של אשתו נעמי (אודיה קורן שזוכה בתשואות ראויות על שיטת הכנת הפירורים בעוגת הגבינה שלה). כל זה כעיטור לתבשיל שתכליתו להחזיר את מיקה הביתה. דף הפרסום להצגה מגלה לנו שבסוף מצפה לה "הפתעה מרעישה". וזה לא קשור לברמן הדיסקרטי (זיו קלייר במשחק דיסקרטי).
 
רוני פינקוביץ` ביים את ההצגה באופן ענייני כראוי לחומר הזה, ואי אפשר לטעון שקלקל אותו או לברך על ישועה שהביא לו.  כך גם רות דר שעיצבה תפאורה משוכללת כהרגלה,  ותלבושות יפות, בעיקר לאודיה קורן (אבל למה מרב גרובר לובשת כל הזמן את אותה שמלה אדומה, למעט בתמונה שהיא מסתובבת בחלוק ומגבת של בית המלון?), וקרן גרנק לא נדרשה למאמץ מיוחד או לדמיון יצירתי בעיצוב התאורה. שלום ויינשטיין הוסיף מוזיקה כולל להיטים מאי-פעם, ושרון שטרק לימדה את הצוות כמה צעדי ריקוד סלוני.
 
ואם עדיין לא ניחשתם מה היא אותה הפתעה מרעישה סימן שאתם כבר התחייבתם או מתעקשים לראות את ההצגה הבזבזנית הזאת של התיאטרון הקאמרי. שיהיה לכם בהצלחה.