"הדיבוק" המקורי נעדר

אי אפשר שלא לברך על החלטתה של הנהלת פסטיבל ישראל לציין את 90 שנות הבימה בסדרת הפקות ואירועים שיוצאים ונכנסים בפרדס של אותה הצגה שנוצרה במוסקבה והפכה למיתוס תיאטרוני חובק עולם. גיוס מחוות של יוצרים ישראלים לצד הבאתה של הצגה אורחת מפולין יוצר מעין תערוכה של הנושא מכיווני התבוננות שונים, מתוך מגמות שונות, ובכל מקרה בנחיתות טבעית ביחס לאותה הצגה היסטורית. שום מחווה איננה יכולה לעמוד לצד אותו אירוע בימתי מכונן.

למרבה המזל של היצירות החדשות, ולרוע המזל של הדורות שלא ראו את ההצגה ההיא בנתינתה המקורית וגם בשחזוריה המאוחרים ביותר, אין עדות מצולמת שלה בשלמותה. יש רק כמה צילומים, זכרונות כתובים של כמה משחקני ההפקה המקורית בבימויו של וכטנגוב, יש קטעים מצולמים לסרט של בלה ברעם, יש צילום של ריקוד הקבצנים בגרסת הסולו של דבורה ברטונוב עוד. ובעיקר - יש הקלטה מלאה מסוף שנות ה-60 של הצוות הכי "מקורי" שעדיין היה שם, כולל חנה רובינא, אהרון מסקין, יהושע ברטונוב זכרם לברכה, ושחקני דור שני למייסדים כמו שלמה בר שביט, מרים זהר, אמנון מסקין, דליה פרידלנד ואחרים שכונסו אל תוך החווייה ההיא במהלך השחזורים שנעשו ביובל שנות הצגותיה בהבימה.

מכל אלה אין כמעט זכר בפסטיבל. לא תערוכה, לא דיסק עם ההקלטה והתיעוד המצולם, ולא קונצרט עם המוזיקה המופלאה של יואל אנגל. אתם יודעים מה? גם אין מאמר על ההצגה הזאת, ותמונותיה אינן מופיעות  בחוברת התכנייה המשותפת לכל הפרויקט. ואל תדברו אתי על תקציבים.

האזכור היחיד הוא בהשמעת קטע הסיום של ההקלטה – עם קולה המכשף של חנה רובינא והליריות הגדולה של ישראל בקר על רקע המוזיקה של אנגל – שמושמעת בסיום יצירתם החדשה של רננה רז ועופר עמרם "אוב (בחצי הלילה)". השימוש בהקלטה הוא אחד מארבעת התורמים לכף הזכות במבחנה של היצירה לצד קטעי אנימציה של אור מורן המביאה צירופים קבליים של אותיות; התאורה של ג`ודי קופפרמן, ושיתופם של המוזיקאים אהוד גרליך, בקונטרבס ובקולו, וראלי מרגלית, שהלחינה, ניגנה על צ`לו וניהלה את הצד המוזיקלי.

הכוריאוגרפיה של רז בעיקרה פשוטה, ללא רעיונות תנועתיים מורכבים, ובארבעים הדקות הראשונות מונוטונית מאוד, חוזרת על עצמה, גם מבחינה סיפורית, ובמידה רבה מציגה את תהליך כניסת הדיבוק ויציאתו כמהלכים כמעט טבעיים. רק בשליש האחרון, כאשר רז ועמרם שוברים את המחסום נסחפים לתוך מהלכים נסערים, מתרחשת ביצירה הזאת דרמה בעלת עוצמה מרתקת. הניסיון לכשעצמו מעניין, אך אין בו ניסיון לתת פרשנות לנושא הדיבוק מעבר לעיצוב חזותי-תנועתי די סתמי.

פולין וזכרון השואה

ההצגה האורחת מפולין, לעומת זאת, נשענת על מצע של פרשנות מורכבת, המעבירה את משקל הכובד מהמחזה המקורי של ש. אנסקי, בגרסתו הכמעט מקורית המלאה (שקוצרה מאוד באותה הצגה היסטורית של הבימה), אל סיפור מאת חנה קראל, מוורשה, שתיעדה שורדי שואה שונים ואת הדיבוקים האישיים שלהם. הפרשנות הבימתית הנועזת למדי של הבמאי קשישטוף ורליקובסקי למחזהו של אנסקי, והצירוף בין שני הסיפורים יוצרים חוויית תיאטרון בעלת מתחים רעיוניים – שנועדו לקהל הבית בפולין ולא תמיד פועלים, או יכולים לפעול באותה עוצמה עם קהל ישראלי.

מה שעובד מצוין בהצגה הזאת הוא המשחק המשובח של צוות השחקנים – שנראה בעליל כי ההופעה בישראל היא חווייה מיוחדת עבורם. הם חיים את כל מהלכי ההצגה הכפולה הנמשכת שעתיים ורבע בלי הפסקה, ומבחינות רבות הם מחזיקים מתח גבוה באולם.

ראויים לשבחים בעיקר השחקנית מגדלנה צ`לצקה המרגשת מאוד בתפקיד לאה, ובעיקר בקטעים שהיא כבר אחוזת דיבוק; מרק קליטה הנראה כאחוז דיבוק בתפקיד מיכאל עוזרו של הצדיק; יאצק פוניידז`אלק בתפקיד הכפול של חנוך, בחלק הראשון, והנזיר היהודי-בודהיסטי בחלק השני; אורנה פורת בתפקיד הצדיק, שמשמיעה בפאתוס ובעברית את הטקסט שלה. ומעל כל אלה - אנדז`יי חירה הנהדר בתפקיד הכפול: תחילה הוא חנן, הקבליסט שנכנס לפרדס ומת, ואחר כך נכנס כדיבוק לגופה ולרוחה של לאה. בחלק השני, ובהמשך ישיר לראשון, הוא מגלם בהומור ובכאב את אדם, הצעיר האמריקני, בן לאב יהודי פולני ששרד את השואה ואם צרפתיה,  והוא מגלה כי הוא אחוז בדיבוק של אחיו למחצה, אברם, שנורה למוות בגטו וארשה כשהיה בן שבע.

הסיפור הזה שלו, שורליקובסקי עיבד מספרה של קראל וביים אותו בפשטות נקייה, הוא למעשה הביטוי והמחולל הרעיוני של ההצגה כולה – היכולת והצורך של פולין לשאת את זכרון השואה וקורבנותיה. זה מעשה אמיץ וראוי למלוא ההערכה. הצגתו כאן היא נדבך נוסף בשירות הרעיון שהוליד אותו.