האופרה היחידה של הנרי פרסל הופכת בהפקה הברלינאית האורחת ליצירת מחול גדולה ועתירת יופי
זמר אהבה לאמנות הבמה
הכוריאוגרפית סשה וולץ נחשבת לאחת היוצרות המרתקות בתחום המחול, והפקותיה הבימתיות הגדולות הן שילוב מרתק של בימוי תיאטרלי ועיצוב בימתי מרהיב. לא הייתה שום הפתעה כאשר בחרה להפעיל את דמיונה היצירתי עם האופרה של הנרי פרסל – שאריית הסיום שלה "כאשר אוטמן...זכרו אותי" היא אחת הפופולריות ביותר ברפרטואר זמרות המצו/אלט. ההפתעה שבכל זאת קמה והייתה כאשר עלה עליה המסך לפני שלוש שנים הייתה בעובדה שהיא גייסה לעניין לא רק את רקדני להקתה אלא קבוצת זמרים סולנים מצוינים גם בתחום התנועה, ואת מקהלה ווקל-קונסורט ברלין שלכמה מחבריה הייתה יכולה להיות קריירה של שחקני תיאטרון תנועה. הוסיפו לזה את תזמורת האקדמיה למוזיקה עתיקה ברלין, עיבוד מוזיקלי מצוין שהשלים את החסר בכתב היד החלקי ששרד מהפרטיטורה המקורית, ועיצוב חזותי צבעוני עשיר – ותקבלו יצירה שכל כולה זמר אהבה לאמנות הבמה.
סיפור העלילה של האופרה הזאת עוסק בפרשייה מהמיתולוגיה היוונית, המופיעה בספר הרביעי של "אניאס" מאת וירגיליוס – בין נפילת טרויה ליסודה של רומא – ובשתי דמויות שנאלצו להקריב את אושרן האישי למען המדינה והגורל: מצד אחד ניצבת דידו, שנמלטה מצור והקימה את קרתגו, וכאלמנה נדרה שלא לאהוב ולהינשא שוב, ומנגד ניצב אניאס שהצליח להימלט מטרויה הנחרבת, וצו האלים קבע כי את ייעודו, להיות ממייסדי רומא. שניהם נלכדים בסבך האהבה, שניהם מתעלמים מתפקידיהם הפוליטיים ומהנדרש מהם, ושניהם נאלצים בסופו של דבר להיכנע לגורלם ולהיפרד. הוא מפליג לאיטליה, והיא שבורת לב שמה קץ לחייה.
סשה וולץ הכינה את הגרסה המוזיקלית יחד עם אטילו קרמוזני ועיצבה את הבמה יחד עם תומס שנק, מעצבת התלבושות הנהדרות קריסטין בירקל ומעצב התאורה רבת ההשראה תילו רויטר. וולץ החליטה כי כל תפקיד שירה קטן או גדול יבוצע בעת ובעונה אחת על ידי זמר ועל ידי רקדן אחד או יותר (שתי רקדניות במקרה של דידו, ושני רקדנים לתפקיד המכשפה) וכי זמרי המקהלה ירקדו אף הם. לפיכך התוצאה המרתקת היא בראש ובראשונה יצירת מחול גדולה שפס הקול החי שלה הוא אופראי. השלמות וההיגיון הבימתי-מוזיקלי של החיבור הזה יכולה להתקיים רק בתנאי שכל המבצעים יהיו ברמה הגבוהה ביותר.
וזה בדיוק מה שהופך את ההפקה הברלינאית המתארחת באופרה הישראלית לחוויה מרגשת, החל בנגינת התזמורת בניצוחו של תומס מולדס, ותמונת הפתיחה המרתקת שבה קבוצת רקדנים זינקה לתוך אקווריום ענק כמעט לכל רוחב מפתח הבמה במשכן האופרה, ורקדה בתוך המים כנימפות, דולפינים, סוסוני-ים ועוד. מאותו רגע, כפי שאמר שכני, וולץ לא חדלה להפתיע ברעיונות מקסימים, ובשימוש המתוחכם בלהקת הרקדנים, במקהלה ובזמרים.
בתפקיד דידו הבהיקו הזמרת אורורה אוגלין בעלת קול הבדולח, יחד עם מיכל מועלם ויעל שנל, שתיים מהרקדניות הישראליות הנהדרות שעוצבו וכיכבו בלהקתה של וולץ בשנים האחרונות. היא באריות שלה, ובעיקר בסיום, והן בקטעי הסולו והדואטים המרתקים שלהן – זו עם זו או עם אחרים – יצרו דמות מיתולוגית אחת רבת פנים, עם תאוות חיים.
יחד עמן בלטו הזמר רובין וילקוקס המרשים והרקדן הנהדר וירגיס פאודזיאנס, זמרת הסופרן הקליל דברה יורק והרקדנית הנפלאה ריטה אוזה ביליביו, הרקדנית-המספרת שרלוט אנגלקס וקבוצת זמרים סולנים מתוך המקהלה ורקדניהם בתפקידי המכשפות, בני הלוויה של דידו ושל אניאס ועוד.
אבל מעבר לכל שבח אינדיבידואלי, ההתייחסות אל היצירה הזאת חייבת להיות בסופו של דבר כאל יצירה שלמה מאוד. אם הייתי נכנס לתיאור של פרטי פרטים – שממילא לא היו אומרים דבר למי שלא ראה או לא יראה - ומפרק את היצירה למרכיביה היה הדבר מגמד את חשיבות התוצאה ואת ההכרה שמדובר באותו שלם נדיר שיצירת אמנות אמיתית מצליחה ליצור. מי שהצליח לרכוש כרטיס ויראה את אחת משלוש ההופעות הבאות יבין זאת.
05/06/2008
:תאריך יצירה
|