שלושה ימים עמוסים

ההזמנה להדרים אל המדבר כדי לבלות שלושה ימים בהאנגר אדמה בחברתם של כשלושים כוריאוגרפים ורקדניהם, שבימים כתיקונם אני עוקב אחריהם כמבקר המחול של "הבמה", הגיעה בשלב שבו עומס הבכורות שעלי לכסות נראה מאיים. הצגות תיאטרון, מופעי מחול ואופרה, פסטיבל ישראל, ועוד אירועים  נדחקו בלוח שבו, בין השאר, נדחס גם מעבר דירה ועניינים אישיים אחרים. כמעט בייאוש החלטתי לשבור דרומה. חשבתי שתבוא מנוחה. שמש, אוויר נקי, ניתוק מבורך מחדשות היום והשעה. הייתה שמש, היה אוויר צלול, היה ניתוק. אבל מנוחה לא הייתה.
 
מה שלא הבאתי בחשבון זו העובדה ששלושת הימים יהיו עמוסים כטנא לחג, שופעי אירועים גדולים וקטנים, מפגשים אישיים מהצד האחר של המחיצה בין יוצרים למבקרם, שיחות, צפייה בסדנאות, כולל על אבני הצוק שמעל מכתש רמון, פגישה חוזרת עם יצירות מחול מוכרות, אך הפעם מנקודת מבט של מי ששרוע על שטיחים, שוקע בכורסאות עתיקות, נמרח על ספסלי עץ ותופס תנומה על כסאות פלסטיק, ובין לבין גח אל המרפסת, או אל הזולות המוצלות, זולל מזון טבעי צמחוני, משלם בתלושים, ומפטפט עם אנשים בני כל הגילים.

מה שלא הבאתי בחשבון זה שמדובר באירוע חשוב באמת ליוצרים עצמם, לרקדניהם, לתלמידי בתי ספר למחול, לבני משפחותיהם ולקהל רב של שוחרי מחול וצלייני מדבר. ולא הבאתי בחשבון את החווייה האחרת, האישית, שלי. משיחותיי עם יוצרים ועם רקדנים ועם צעירים ומבוגרים מהקהל הבנתי שאני לא לבד.
 
האירוע כובש מהר מאוד את כל הנכנס בשעריו. זו התוצאה המיידית של הבחירה במרכז הפעילות של ליאת דרור וניר בן גל בהאנגר הגדול של להקתם במתחם התעשייתי של מצפה רמון, מרחק רבע שעה של הליכה מהמרכז התיירותי-מסחרי של העיר.  ההאנגר שלהם מארח אירועים רבים וסדנאות פתוחות, מקצועיות או פתוחות, שורה ארוכה של אירועים המפגישים תלמידי מחול, רקדנים מקצועיים וקהל שמחפש דרך בילוי שונה – כולל לימוד - ובמתקני האירוח הייחודיים שחברי הלהקה המארחת בנו וממשיכים לבנות.
 
ועם זאת ניכרה בבן גל ודרור ושותפיהם התרגשות נוכח הפלישה הגדולה בת שלושת הימים. שיתוף הפעולה עמם החל לפני שלוש שנים, ולצד השניים, חברי להקתם ושותפיהם הקבועים בניהול המקום על פעילויותיו הרבות,  התגייסו לטובת העניין גם מנהלת עמותת הכוריאוגרפים העצמאיים, סיגלית גלפנד, ובעיקר המפיק עידו צדר, שעובד על ההפקה המורכבת של האירוע ששה חודשים. לפני שנתיים, במפגש הראשון, הצליח לגייס לעניין שבעה כוריאוגרפים, וכמאה משתתפים. הפעם, באירוע השלישי כבר הצליח לגייס פי ארבעה, 27 יוצרים, על רקדניהם, תלמידיהם ומדי יום כחמש מאות משתתפים (כולל כמה אורחים מחו"ל) שבאו לחגוג את עולם המחול הישראלי על מגוון פניו, להשתתף בסדנאות שניהלו ולצפות ביצירות עדכניות שלהם. התקציב לאירוע עמד על 400 אלף שקלים, בתמיכה של הרשות לפיתוח הנגב, המחלקה למחול במינהל התרבות  ואמנות לעם.
 
משמעות הגידול הזה – וצדר מכוון לכך שבשנה הבאה זה יהיה גדול אף יותר – שלוח האירועים מצטופף מאוד, ועמו גם לוח הזמנים שהניע את הקהל והמשתתפים המקצועיים בין כ-60 סדנאות, בנות שעה או יותר, בניהולם של מיטב הכוריאוגרפים העצמאיים, וכ-40 מופעי מחול, על בימת הפרקט החדשה שבנו רקדני להקת דרור-בן גל. שלא לדבר על שתי מסיבות ריקודים גדולות, והקרנת סרטים שנשלחו מפסטיבל וידאנס של סינמטק תל אביב. בתום שבעים שעות יצאנו בחזרה אל מחוזות השיגרה באיחור של כחצי שעה בלבד – וזה כשלעצמו הישג ארגוני מדהים.
 
רשימת היוצרים ארוכה, וכללה ותיקים וצעירים, וכך גם רשימת היצירות שהועלו, כולל בכורה של הפקה חדשה של הלהקה המארחת. אבל לא באתי לשם כמבקר, ובפעם הבאה ודאי אדע להשתחרר יותר מעמדת הצופה-מן-הצד. עשיתי זאת הפעם רק בהזדמנות אחת, בסדנת האבנים של ניר בן גל, שהייתה חוויה בפני עצמה.
 
במפתיע, היה בסדנה הזאת גם הד מסוים, בלתי צפוי, למה ששמעתי בשיחותיי  עם היוצרים העצמאיים, על הקשיים הרבים שניצבים בפניהם, תקציביים, ארגוניים, אולפני חזרות ועוד. אך בעיקר היו אלה הלהט והרעב שלהם לעשות יותר ולהגיע אל קהלים רבים חרף כל אבני הנגף בסדנת-המציאות המקצועית של אמנותם.
 
כמבקר מחול אולי הייתי מיותר שם. כשוחר מחול – זה היה עבורי פסטיבל נהדר. בשנה הבאה, אני מקווה גם אתם תגיעו לשם.