לפני עלות המסך

1966 - מסך התיאטרון הקאמרי יורד על מאות ההצגות של הגרסה המכוננת של המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" ונוצר רעב גדול בשוק המציאות של הבידור הישראלי המשובח. יונה עטרי, אילי גורליצקי והבמאי שמואל בונים הזריקו לוורידיהם  את השפה של אלתרמן והתקשו לנקז אותה מתוכם. ההתמכרות שלהם הייתה שווה להתמכרות של הקהל, והיה ברור כי משהו צריך להיבנות על כך.

ההחלטה להעלות אוסף של פזמוניו המשובחים של נתן אלתרמן הייתה המעשה הטבעי ביותר שיכלו לעשות. ובאופן טבעי לחלוטין היה ברור שהלחנים יהיו מבית היוצר של השניים שליוו אותו כברת דרך משמעותית שנים רבות – משה וילנסקי, עוד מימי תיאטרון "לי לה לו" והשירים שנכתבו עבור שושנה דמארי, וסשה ארגוב, השותף הראשי להצלחת המחזמר – ועמם גם דובי זלצר שחזר לארץ אחרי שנות האקורדיאון שלו בלהקת רננים.  אריה לבנון עשה את מרבית העיבודים וניצח על התזמורת המלווה.

התוצאה הייתה מופע מלהיב שהורכב מנוסטלגיה די טרייה אז לכמה פזמונים יחד עם התוודעות לפזמונים חדשים יותר, כולל פזמון  בכורה של תרצה אתר, בתו של אלתרמן. והמופע ההוא הפך לאגדה במהלך ריצתו, והיה הארוע הבידורי הבולט של השנה האחרונה לפני מלחמת ששת הימים, אך נותר מושמע ואהוב מאז, וסיפק רגעים של נוסטלגיה חדשה.

אחרי 42 שנים

הרעב לבידור המשובח, מתברר, לא נמוג גם במהלך השנים של פריחת תעשיית הפזמונים ומופעי הבידור – כולל אלה של המועדונים, האמפיתיאטרונים, הרדיו, הטלוויזיה. וכשאומרים משובח מיד פוזלת העין לעברם של אלתרמן ומלחיניו שיצרו כאן להיטים אין ספור והם כבר במרכז המוסכמה הנמשכת בכל מה שנוגע לאיכות. וכאשר מדינה שלמה מתמכרת לחגיגת יום הולדת 60 כמעט ברור שמשהו צריך להתרחש גם בתחום הזה.

את הכפפה הזאת הרים תיאטרון הספריה רמת גן, שגייס את אדוה עדני, בוגרת בית צבי מ-1990, ואת אלון אופיר, בוגר בית הספר שנה אחריה, ואת הבמאי שוקי וגנר  למהלך הרסטורציה של "שוק המציאות". כמו במטה קסם המופע אכן שב לתחייה, והוא מזרים חיים לוהטים בפזמונים ובקהל הצופים, ותיקים מאוד וצעירים מאוד, שצירפו קולם כמעט לכל אחד מהפזמונים, ובכה מקרים כמעט גנבו את ההצגה מהבמה. אותו רעב מלפני 42 שנים נותר כשהיה, ועדני את אופיר השביעו אותו עד תום.

הם חיו את 16 הפזמונים כאילו נכתבו עבורם עכשיו. הם נתנו לפזמונים את מלוא כשרונם כשחקנים, קומיים  עם חוט דק של דרמה במקומות הנכונים. בתלבושות המסוגננות והרעננות של דידי גולן הם היו קלילים ומדויקים כצמד וכיחידים, כזמרים וכרקדנים – וזאת גם מחמאה למנהל המוזיקלי הצעיר לירן אלעל, שיחד עם שלושת הנגנים האלמוניים שהיו עמו בצד הבמה יצר ליווי תוסס ומרשים, וזאת בהחלט מחמאה להדרכה המוזיקלית המצוינת של אלווירה כחנוף, למעצב התנועה אנטון לפידוס, ולאחראי על קטע הסטפס המרהיב יובל שליין.

שוקי וגנר ערך את החומר וביים את המופע במיומנות במידתיות מותאמת לכל קטע, ויצר רצף תוסס של תמונות תיאטרליות ומוזיקליות, בתפאורה עדינה יפה שעיצב ערן עצמון – בתוך מסגרת גדולה שתלויים עליה חפצים מוכרים משכבר הימים -  ולאור התאורה האוורירית היפה של יעקב סליב.

בסיכום, רבותי, הנוסטלגיה חוזרת (לא שאי פעם הפסקנו לשיר), בגדול ובאיכות שראויה לכל התשואות שעדני ואופיר מקבלים בסופו של המופע המקסים שלהם.