הפחד הוא המטען הנפיץ ביותר

כאשר המחזה "לחיות יותר טוב" מאת ג`ורג` פ. ווקר, מבכירי המחזאים של קנדה, הועלה שם לראשונה הוא נכשל ונשכח לשנים ארוכות. גם חידושו בבימויו של ווקר כעבור 13 שנים לא הועיל לו. גם לא הסרט שנעשה על פיו עם רוי שיידר ואולימפיה דוקאקיס. ורק בשנה שעברה נחשפו הזרמים הרעיוניים החבויים בו בהפקה חדשה שהעלתה אותו לרשימת המחזות שכדאי להעלותם.

זה כנראה ההסבר להחלטה לעשות זאת במסגרת הצגות תלמידי שנה ג` בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, ובבימויו של ניר ארז. התוצאה המיידית היא שחוץ מהמחזה עצמו, שבסופו של דבר איננו יצירת מופת, מדובר בהצגה טובה מאוד, הנהנית מבימוי חד וחריף שנותן לדברים ממדים של סאטירה חברתית ופוליטית אקטואלית על האופנה האמריקנית – ואולי גם הישראלית – לפחד מהעתיד הצופן כל מיני איומים אפוקליפטיים, כאשר בסופו של דבר הפחד עצמו הוא המטען הנפיץ המונח לרגלינו.

עלילת המחזה מספרת על שובו המפתיע של טום, שוטר לשעבר, אלים ברחוב ובבית, שעזב בלי הסבר את אשתו נורה ושלוש בנותיהם ונעלם בלי להותיר עקבות. במהלך עשור השנים ויותר פיתחה נורה טירוף למראית עין, שבמסגרתו הייתה ממציאה כל פעם מחדש תיאורים על מותו של טום. כך, האמינה, ייקל לבנות לקבל את היעדרו. מסייע בידה אחיה, כומר בעל נטייה אלכוהולית. אבל נורה, ככל הנראה מודעת לאיום על השקט המדומה של משפחתה, מחליטה לחפור מתחת לבית כדי לבנות שם חדר נוסף. כאשר טום חוזר הוא משתלט על המתרחש באמצעות הפחד והפחדות מפני הקסטסטרופות המאיימות – בעיקר אלה של התקוממות המקופחים בעולמנו שמכינים כבר את המהפכה האלימה שלהם. רק סוד משפחתי אחד קטן (בעל אקטואליות אוניברסלית) יכול לעצור את התהליך המטורף שהוא כופה עליהם.

הבימוי של ארז מחדד מאד את התחושה הזאת, וברגעים רבים בעל חריפות בנגיעה שלו. הוא מעצב כל דמות בכפילות קיום – האנושית, הפנימית, והמוטרפת, כלפי חוץ. אפילו טום מקבל את הקרדיט האנושי, החולני ככל שיהיה, הנסתר מאחרי מסכה נטולת הבעה. את המרקם הזה משיג ארז לא מעט בזכות העובדה שצוות השחקנים שלו הם עדיין תלמידים שמוכנים להיחשף לחלוטין ל"שגעונות" הבמאי וללכת עמם עד הסוף.

בתפקיד האם, נורה, מגלה הילה טוביאן יכולות קומית מובהקות, והיא מצליחה להבליט את התחושה הטירוף שלה בנוי על מסד מוצק של היגיון תפקודי, של אמהות ודאגה לבנותיה, ובעיקר היא מצליחה לתת רמזים לכך שהפחד שלה מפני שובו של טום הוא זה שהדריך את כל מעשיה המטורפים (ואין סיכוי שתחמיצו את המחווה האופנתית שלה לדיבוק ההיסטורי של הבימה), וכי אלה היו רק האמצעי להכין את התגובה על שובו, לכשישוב, ואחרי חזרתו המאיימת.  כנגדה, דרור דהן מקפיא דם בתפקיד הבעל החוזר. הוא מפוסל בתנועתו, הוא קפוא בהבעת פניו ובמחוות, כמעט רובוט. אבל עיניו של דהן - שאפילו פעם אחת אינו מחייך, גם לא לעצמו -  מדברות את הטקסט החזק ביותר. רק במהלך תשואות הקהל בסוף הוא חייך, ואז גם היה אפשר להבין ולהעריך טוב יותר את עיצובו המדויק מאוד של משחקו.

נלי תגר, אילה זילברמן וימית קשביץ היו מצוינות כשלוש הבנות השונות כל כך זו מזו, ותמיד אוהבות ומסורות – גם כשהן מעיקות זו על זו, מציקות או לועגות, כמעט כמראות של אמן. יחד עמן ובאותו מתחם של כפילות מחושבת היה יאיר מוסל שעיצב את האח הכומר במשחק בוגר וחכם מאוד של מי שיודע סוד, שומר אותו ומשתמש בו, לעתים אפילו להנאתו. את הצוות השלים רפאל עמר במשחק משועשע ומשעשע של ג`וניור, החבר של הבת הצעירה, שחולם להיות מוזיקאי, אוהב לעשות אתה סקס בכל רגע נתון, ונופל עמוק לבור שנורה חפרה וטום השתלט עליו. בהדרכתה של אהובה יובל כל הצוות הצטיין גם בתחום בהירות ההגייה בהגשת הטקסט שאלון פדות תרגם היטב חי מאוד מבלי לגלוש לשפת-רחוב או סלנג מיותרים.

ניב מנור עיצב תפאורה מורכבת מאוד, עשירה בפרטים, בעלת עומק – גלוי או נרמז בכל מה שנוגע לחפירת החדר מתחת לבית – ובמערכה השנייה היטיב לתת ביטוי עיצובי למצור הפנימי שטום כופה על המשפחה. התאורה המשוכללת של אורי מורג הוסיפה את הנדבכים הנכונים לתפאורה ולמשחק, כך גם המוזיקה של רן בגנו שיצרה פסקול בעל אמירה משמעותית להצגה. התלבושת של מוני מדניק השלימו היטב את מכלול העיצוב, וקטע וידיאו של צביקה פרוש הוסיף את המשמעת האקטואלית הנמשכת של הפחד מפני האפוקליפסה המתקרבת.

"לחיות טוב יותר" הוא מחזה מתוסבך אך בבימוי של ניר ארז הוא הופך לפארסה שמבליטה היטב את הדרמה האנושית ואת האימה האוניברסלית מפני טרור.