פסטיבלים - עלמה ורות – תיקון וקלקול

המחזה החדש של גורן אגמון בבית ליסין מחזיר לבמה בסיפור אנושי מורכב את העימות הקיומי בין חרדים לחילונים

מאבק של שתיים

העיסוק בעולמם של החרדים תפס תאוצה לפני למעלה מעשר שנים כאשר הספרות העברית פתחה את חיקה לסופרות שבאו "משם", מחדרי החדרים של העולם הסגור והמסוגר בתוכו לא פחות משהוא חסום בפני זרים. החשיפה של זרמים תת-קרקעיים גררה עמה את הרצון לדעת יותר, להבין יותר. הנהייה הגוברת של חילונים למצוא לעצמם תיקון באמצעות חזרה בתשובה, עברה מתחום האופנה שהייתה פעם במקומותינו אל האישי ביותר. ובה בעת, מבלי משים, גם גברה תנועת החוזרים בשאלה, שאותם היה לחילונים קל יותר להבין ולקבל.

בתיאטרון הישראלי כמעט ולא נמצא הד לשני התהליכים האלה, ואפילו "מקווה" המצליח של הדר גלרון בבית ליסין לא עסק בהם, אלא הסתפק – וטוב שכך – בהתבוננות כואבת אל מעמד הנשים בתוך החברה החרדית הסגורה. העובדה שזו הצגה לוהטת, והקהל ממשיך ונוהר לראות אותה מעידה לא רק על טיבה המשובח של ההצגה אלא גם על הרצון לעמוד מקרוב, באמצעות התיאטרון, על מה שיודעים רק משמועות.

השמועות הפכו לעובדות ככל שגם התקשורת הטתה אוזן למתרחש שם, ובשנים האחרונות, אפילו בחודשים האחרונים, נחשפו פרשיות מזעזעות שמעמידות בצל גם את סיפור "מקווה" – להזכירנו כי התיאטרון, בסופו של דבר, גם אם הוא מראה למציאות, ונכתב מתוך מגע אישי של המחזאית, הוא עדיין בתחום הדימוי והדמיון ואיננו מציאות כהווייתה.

והנה כחלוף שנים מעטות מגיע מחזה חדש, והפעם מאת גורן אגמון שהייתה החונכת, העורכת והדרמטורגית המסורה של גלרון. מבחינה מסוימת, ולא בתרגום ישיר, "עלמה ורות" נושא בתוכו הד לאותו מפגש מוצלח בין השתיים, ולו רק בזכות העובדה שבמרכז המחזה ניצבות עורכת ספרים המוציאה לאור ספר אישי מאוד של צעירה חרדית. המחזה מתאר למעשה את המאבק של השתיים כנגד כל המתנגדים והמפקפקים (אולי אפילו מחווה לציפי פינס שהאמינה ב"מקווה" עוד כשהועלה בגרסתו המוקדמת במסגרת "פותחים מסך").

נסי חנוכה

המחזה של גורן אגמון, אולי הטוב ביותר שלה עד כה, כתוב בשפה בהירה מאוד, שמביאה בחשבון צרכים בימתיים כמו דיאלוג אמין וטבעי, לצד הרצון להביע רעיון ולבטא מצוקות בשני ה"מחנות". כפי שזה קורה במקרים כה רבים, מה שנחשב כתיקון במחנה האחד נראה כקלקול במנה שמנגד, ומה שבא לתת תיקון ליחיד מאיים כסכנה וקלקול של הרבים. העזר כנגדה בהשגת המטרה הזאת של אגמון ומי שמסמל קשר נוסף לאותו "מקווה" הוא הבימאי מיכה לבינסון, שהביא אז ומביא עכשיו לא רק את אמנותו כבמאי אלא גם את הבנתו העמוקה לפער בין דתיים וחילוניים, בין השאר כמי שהנושא קרוב מאוד למציאות חייו. קרוב לוודאי שעיסוקו בחומרים האלה דווקא מעורר שם גם תגובות פחות נוחות מתגובות הקהל והביקורת.

העלילה על פניה ברורה. הזמן הוא עכשיו, בין נר ראשון של חנוכה לנר השמיני. ולא בכדי. שהרי חנוכה הוא החג שבו חילוניים ודתיים מתאחדים, כמו בפורים, אך שלא כמו בפסח ובמועדי ישראל האחרים שבהם הפער ממשיך להתקיים אולי אף גדל מדור לדור. ואולי חנוכה משום שנס כלשהו צריך להתקיים בו. אולי פיוס בין עלמה, המו"לית, לבתה מאיה שחזרה בתשובה וכדרכן של דומות לה ההקפדה שלה מוקצנת מאוד, מחמת החשש שלא תתקבל בסופו של דבר בחברה שבחרה לחיות בתוכה.

ואלי הנס יקרה דווקא לרות, הצעירה החרדית שהחליטה לכתוב ספר אישי מאוד שיביא לה את התיקון המיוחל מייסוריה – לא כחרדית, דווקא, אלא כצעירה שנפלה קרבן לרב שקירב אותה אליו, וקצת קרוב מדי. אבל זה לא התיקון שהיא מחפשת, שהרי לא חטאה. אלא התיקון של משפחתה, ובעיקר של אמה שבחרה להעלים עין, והעדיפה את חסות העדה על שלום בתה.

המחזה בנוי כאמור כמשוואה רעיונית, אך גם כמשוואת נסיבות אישיות. שתי האמהות אלמנות, ומותו של אבי המשפחה מערער במידה מסוימת את האיזון בתוכן, ומטיל עליהן אחריות. הבנות, כאמור, מוצגות כמראה הפוכה, אם כי רות עדיין איננה חוזרת בשאלה (אם כי נראה כי היא בדרך). משוואה מסוימת קיימת גם בין רות, הנמשכת אל עולם הספרות החילונית, לבין אמיר הנמשך אל עולם המוזיקה. על פניו נראה כי מכלול המשוואות האלה בין שתי המערכות, והדיאלוג שנוצר ביניהן, מלאכותי. אך ברור שזה יהיה כך, שהרי אנחנו בתיאטרון.

ועם זאת, המחזה של גורן אגמון, בזכות הדיאלוגים המצוינים, והבימוי של מיכה לבינסון, בעיצוב המצבים והדמויות וההקפדה על עצירה נכונה על גבול המלודרמה, מצליחים לתת לו אמינות "מציאותית". גם אם לפחות בכל מה שקשור לדמות של מאיה חסר לי טיפול דרמטורגי מהותי יותר בסיבה ובנסיבות של חזרתה בתשובה.

האם הרביעית של יונה אליאן

אגמון ולבינסון רושמים הצלחה גם בעיצוב שש הדמויות שבמחזה – שתי הצעירות, שתי אמהות, אח ודוד – שבאמצעותם נפרשת לא רק העלילה הגלויה לעין אלא גם זו שזורמת מתחתיה. את ההצלחה הזאת, ברור, הם חולקים עם צוות השחקנים המשובח שלהם.

יונה אליאן יוצרת דמות מעניינת של עלמה, וזו האם הרביעית שהיא מגלמת בבימויו של לבינסון אחרי "מירל`ה אפרת", "פלדה" ו"מייק", ואת כל מה שצברה בעבודה עליהן היא מאחדת בדמותה של עלמה. היא חזקה ושתלטנית, זקופה כגאה ועקשנית בדעותיה, נשברת ורכה בעימות שלה עם בתה ועם משפחתה של רות, קלילה ומשעשעת ברגעים הנכונים. מי שמסייע לה במיוחד בעניין הזה, כמו גם בעיצוב העימות הדרמטי שבתוכה, הוא השחקן הצעיר שלמה טפיארו בתפקיד הבן אמיר, שמצליח לעצב ברגישות את החמלה והגעגוע שיש בו כלפי אמו, כלפי אחותו ובמיוחד כלפי אביו המת. אלה רגעים שבהם טפיארו כובש את הלב, ממש כשם שברגעי ההומור הקלילים הוא מקסים בהבעות פנים ומחוות גוף, ובשני אלה הוא פרטנר מצוין ליונה אליאן, וחושף אישיות בימתית מבטיחה מאוד.

כאן, בהערת סוגריים ללא סוגריים גם ראוי לתת מחמאה לאגמון וללבינסון שנזהרו מאוד ממתן פתרונות נוחים, והסתפקו ברמיזות מעודנות למה שאולי היה יכול להתרחש, אי פעם או בכלל לא. זה משמעותי במיוחד בכל מה שנוגע לעולמה של רות, בגילומה המצוין של מיכל שטמלר. היא מתחילה את התפקיד בנוקשות מסוימת, שהיא ביטוי נכון לרצונה שלא להיחשף מעבר למה שנחשף בספרה, ובה בעת היא פותחת צוהר למשהו אישי, כמוס, בדו שיח קצרצר עם אמיר. בהמשך שטמלר מתרככת ונפתחת כלפי משפחתה, והיא מעצבת להפליא את הצעד הנוסף, של השחרור, בתמונה האחרונה. בתפקיד הבת מאיה משחקת עדי בילסקי, בוגרת טרייה של הסטודיו של יורם לינשטיין. היא מעצבת יפה צעירה נוקשה מאוד, שמעיייה נשקף פחד מפני כישלון. גם בהעדר הנמקה, כאמור, היא מצליחה להיות אמינה בביטוי הקיצוניות של מאיה.

בתפקיד אמה האלמנה של רות מגישה מאיה מעוז משחק מרתק, שבו היא מצליחה באמצעות ביטויי כוח לחשוף את החולשה, את הפחד האמיתי ואת ההכרה, שהמחיר שהיא משלמת כאם על מזבח העדה הוא מחיר יקר וכואב באמת. התפרצויות הזעם שלה מבטאות בעוצמה את האין אונים של אישה הלכודה ברשת עדתה. דן קסטוריאנו יעיל ובהיר בתפקיד הגיס הצעיר שהופקד על הדאגה לשלום המשפחה, בעיקר בתמונה שבה הם מתעמתים עם האמת הכואבת של רות.

נטע הקר עיצבה תפאורה מורכבת עם פיתרון מצוין להצגת שני מתחמי המגורים השונים כל כך וגם התלבושות שעיצבה משלימים את החלוקה הזאת. קרן גרנק עיצבה את התאורה הטובה, ואריאל קשת (כן, הבן של...) כתב מוזיקה מקורית מצוינת ששירתה את האווירה הגלויה וסימנה מצוין את הדרמה הסמויה הנחשפת בהדרגה.

"עלמה ורות" היא אפוא הצגה יפה וטובה, שמטפלת ברגישות בנושא מורכב, שספק רב אם יימצא לו פתרון.