גם היצירה החדשה של רמי באר מצליחה לכסות באפקטיביות על חסרונותיו הכוריאוגרפיים
הבזקי פנסים מסנוורים ללא אמירה אישית
התכנייה המפוארת המלווה את המופע החדש של להקת המחול הקיבוצית רומזת היטב, עוד לפני שהוא מתחיל, אל היומרה הוותיקה המלווה יוצרים שאמנותם איננה מילולית. הפעם יש בה ציטוט של טקסט קצרצר ואישי על חוויית ההתחשמלות של מישהו, לא מזוהה. כמעט ברור שהטקסט הזה הוא מאת רמי באר. וגם אם לאו, מדובר בחוויה קשה ומסקרנת ככל שהיא משמשת כאקדמה ליצירתו.
בהמשך מופיע עוד טקסט קצרצר, והפעם תחת שמה של היצירה, ומכאן ברור כי יש בו תיאור של היצירה או לפחות הרעיון והכוונה של באר. הנה הטקסט הזה בשלמותו: “לגעת בדופק, במקצב, בזרם... מחזור של חיים בהתהוות מקום, מולדת, עם 60 שנים.” משפט שיש בו מהלך אישי ההופך תוך מילים בודדות לתצהיר לאומי. והשאלה המתעוררת היא לא רק אם זה יגיע לכלל ביטוי בפועל, אלא אם בכלל ניתן לעשות זאת.
באר יודע את התשובה, שהיא שלילית, אם לסמוך על טקסט נוסף בתכנייה, המופיע בעמוד הביוגרפי שלו, לפיו באר מזמין את הצופה ביצירתו (הכללית, ולא רק בזו החדשה) “להצטרף למסע דרכו יוכל להתחבר אל עצמו". ואם לא די בכך כדי לרמוז לכך שאין אמירה אישית של היוצר עצמו בא ההמשך ומחזק את התחושה הזאת עוד יותר: “באר אמנם מציע בעבודתו תמונת עולם דמיוני-קיים, אך הצופים חופשיים להעניק לה פרשנות ומשמעות דרך חוויתם האישית".
אני יודע, ואין זה חדש, שטקסטים כאלה אינם מחויבים בזיקה ישירה אל מה שיועלה בסופו של דבר על הבמה. אבל אני מודה שאני נופל בפח כל פעם מחדש, יוצר ציפיות, ועד מהרה מחפש זיזים של עניין להיאחז בהם. ביצירה החדשה של באר הזיזים האלה אינם צומחים מתוך אמירה אישית אלא מתוך אותה נטייה של באר להחצין וליצור מופע מרהיב עין, והפעם באמצעות מכות תאורה קצובות של הבזקי פנסים מסנוורים שעיצב יחד עם אורי רווח וסדרות של תלבושות מרתקות שעיצב מאור צבר, על רקע פסקול מרעיש שעיצב אלכס קלוד שכולל אוסף קטעי מוזיקה מעוצבנת בדרך כלל.
אולי פעם אקבל הסבר מניח את הדעת לתהייה שלי איזו אמירה אישית של יוצר ואיזו חוויה אישית של צופה יכולות להיבנות מיצירה שהכוריאוגרפיה שלה דבוקה בקטעים מוזיקליים שלא נראה כי ליוו את היוצר או עיצבו את הרעיון המקורי שלו. קטעים הנשמעים יותר כמי שאותרו ב"תחקיר" ונמצאו מתאימים גם אם אינם מצטרפים למרקם אחיד אלא מדגישים דווקא את הקיטוע והמקריות.
באר גם עיצב כהרגלו את חלל הבמה, המורכב בעיקרו מקיר אחורי שנטועים בו עמודי פנסים המופנים לעבר האולם, והבזקיהם החוזרים ונשנים הם אולי הזיקה היחידה בין המתרחש על הבמה לבין הרעיון של מחזור חשמל ומכות חשמל. יחד עם הקיר הזה יש גם סדרה של כסאות נוח מעוצבים שבאר מרקיד עליהם ובתוכם ובאמצעותם את הלהקה, וברגע מסוים אפילו מאזכר חוויית ריקוד פולחני שיצר כוריאוגרף ישראלי אחר בלהקה ישראלית אחרת.
התוצאה בכל מקרה היא שמהר מאוד מתפוגג העניין הראשוני ושבעים הדקות של היצירה מצטרפות למסה משעממת מבחינה רעיונית או כוריאוגרפית. זאת למרות רעננותם והתלהבותם של הרקדנים הצעירים שמרביתם הצטרפו במהלך די מהיר ללהקה בשנתיים-שלוש האחרונות. זה מודגש בעיקר באותם רגעים ספורים מאוד של קטעי סולו או דואטים קצרים (מבלי שהתכנייה תטרח לזהות את מבצעיהם, כנהוג ביצירות של הבלט הקלאסי). הקטעים האלה רומזים כי משהו מעניין היה יכול להתרחש על הבמה אם רק באר היה מוותר על הטוטליות והגרנדיוזיות, חוזר אל עולם התנועה שאינה משועבדת לעיצובים של במה, תלבושות, תאורה וסאונד, ומנסה להגיד לנו משהו מהותי.
14/07/2008
:תאריך יצירה
|