צל העבר וצל הכלא

"לצאת מכאן" הועלה בארץ לראשונה בתיאטרון באר שבע ב-1982, וכעבור שנה כבר אומץ על ידי בית הספר למשחק בית צבי, ושב והועלה בו אחרי 12 שנים. עתה הוא חוזר בשלישית, והפעם בנוסח עברי חי מאוד של אילן שטורם ובבימויו התוסס והחי לא פחות עם תלמידי שנה ג` המסיימים בעוד כחודשיים את לימודיהם, ועם שני שחקנים אורחים, בוגרי בית הספר בשנתיים שעברו.
 
מרשה נורמן, זוכת פרס פוליצר למחזאות, מוכרת יותר בזכות "לילה טוב, אמא" שהועלה אף הוא כמה פעמים בארץ. שני המחזות פופולריים אצל במאים ושחקנים ומדברים אל קהלים שונים ומגוונים. נורמן כתבה את המחזה בעקבות עבודתה כיועצת במוסד לילדים קשיי חינוך או עבריינים.
 
עלילת המחזה מספרת על ארלי, צעירה שעברה בילדותה חוויות קשות של התעללות נפשית ומינית, נכלאה במוסד לעבריינים צעירים, ברחה ממנו ושבה ונשפטה למאסר ממושך על רצח. התנהגות טובה שכנעה את שלטונות הכלא לשחרר אותה לתהליך שיקום ותחת שמה החדש "ארלין" היא יוצאת לקנטאקי נחושה להתחיל בחיים חדשים ולהתרחק, בהתאמה מלאה לתנאי השחרור, מכל מי שיש לו עבר פלילי – ובעיקר ממי שהיה אהובה, סרסור אלים שאף הרתה לו וילדה בת שמעולם לא ראתה. אלא שצל העבר הזה וצל העבר בכלא שגם בו עברה התעללות של סוהר רודפים אותה.
 
מבנה המחזה מיוחד – יש בו מעין מסגרת סמלית בדמות אחות המפרסמת את רעיונותיהם הצחים והטהורים של הממסד והחברה וכאילו מציגה את המחזה כדוגמה שלילית לתחלואי החברה. במקביל לסיפורה של "ארלין" המשוחררת בדירתה החדשה מתרחש גם סיפורה של ארלי בכלא – ושני הסיפורים משתרגים זה בזה, מנהלים דו-שיח ביניהם, ומוליכים את העלילה על שני פסים המתלכדים בסופו של דבר בתמונת הסיום.
 
אילן שטורם עיצב בתבונה את שני הסיפורים המקבילים וסיפור המסגרת כיחידה הומוגנית, זורמת בטבעיות, ולא מעט בעזרתם של ערן עצמון שעיצב תפאורה תואמת בפתרונותיה למה שמתרחש בהצגה, ושל יעקב סליב שעיצב תאורה שניתבה את העין אל הזמן והמקום של כל אירוע, ואל האווירה המיוחדת לו. אפרת מירב עיצבה תלבושות טובות.
 
שטורם הצליח להפיק משחק מרשים של צוות השחקנים שעמד לרשותו, ובאמצעותם לספר סיפור אנושי מרתק ורב עוצמה. הילה ספורטס גילמה את "ארלין" בלהט פנימי עצור שהחל מבעבע החוצה ככל שצל העבר האלים מאיים עליה. ההתפרצות הגדולה שלה לקראת סיום ההצגה הייתה זעקת ייאוש נוגעת ללב. חדווה בדלבייב בתפקיד ארלי, בת דמותה הכלואה, עיצבה מצוין את הפגיעות והזעם העצור. יפעת מימון, בוגרת מחזור 2006, גילמה באנרגיה טובה את דמות האם שבאה לעזור, אבל גם היא נושאת עמה רוחות רעות מהעבר, והילי ישראל הייתה טובה וחמה כשכנה, שכבר עברה בהצלחה את תהליך השיקום.
 
אייל קנטאוב גילם היטב את האיום והעבריינות של סוהר המנצל את האסירה הצעירה שהוא מופקד על שמירתה, ועירד רובינשטיין, בוגר מחזור 2007, היה מצוין בעיצוב דמותו המורכבת של בני, קצין בית הסוהר שהתאהב בארלין עד אובדן עשתונות ואלימות. יניב הלפגוט היה קרל, האהוב הסרסור, בכל רמ"ח אבריו, והגיע להישג משחק מרשים במערכה השנייה, כשהוא מגיע בסופו של קריז, מתגרד בכל גופו, ומתחנן שארלין תצטרף אליו ובכך אולי תגאל אותו מייסוריו.
 
את ההצגה "גנבה" מפינת הבמה נעה גורן (אין קשר משפחתי) בתפקיד הממסד המפמפם סיסמאות נבובות. היא עיצבה בדייקנות רבה, בחיוכה הנצחי, בקולה המכוון כמיתר מונוטוני, ובתנועתה הקפואה את האשליה שהחברה האמריקנית אוהבת לאחל לעצמה. עמירם אדרעי כמפקד בית הסוהר, עמיר רנרט כפסיכיאטר, מירב הררי כמנהלת בית הספר שבו התפרעה ארלי הצעירה, ולירון לוי כנער לוהט במוסד לעבריינים השלימו את התמונה במשחק מדויק וטוב.
 
"לצאת מכאן" היא הצגה מצוינת, ויש בה מטען אנושי מרתק, שיש בו רגעים של ייאוש וחרדה, זעם ואלימות, ולא מעט תקווה.