בהצגת תיאטרון באר שבע שלוש שחקניות טובות מחזיקןת על כתפיהן מחזה בלי עלילה
מערומי המחזה
אחד הדברים היפים שיש בעולמנו הוא כאשר בני אדם מזדקנים בכבוד, קומתם זקופה, זיכרונם חי, דעתם צלולה. וזה בהחלט חומר טוב לקומדיה. אבל "נשים לא מציירות" של ג`יימס שרמן איננו מחזה, לא מצד הקומדיה ולא מצד הדרמה. הוא נטול עלילה המתפתחת בכיוון כלשהו, אלא אם אפשר לטעון כי גם הזמן החולף במהלכו – 65 שנים בין 1935 ל-2000, הוא עלילה המתפתחת בפני עצמה. המחזה בנוי משורת שיחות מטבח בין אם לבתה, או בין זו לבתה שלה, או בין שלושתן, על עניינים כמו תבשילים, חתונה, אהבה, שיוצרות את תמונות האלבום שהנינה מדפדפת בה בתמונות המסגרת. פה ושם קצת אידיש, מפה לשם קצת נוסטלגיה, קצת התנגשות של רצונות אבל לא ממש מעוררי דאגה ותמיד הרבה נחת ואהבה נוסח אמריקה “היהודית”.
ובכל זאת צריך לומר בשפה עכשווית מדויקת כי המחזה הזה הוא ממש לא. אין לו מצב. עליבות עלילתית ופשטנות דיאלוגית כמו זו שיש בו כבר מזמן לא עלתה על במותינו, ולא יעזור שרבקה משולח תרגמה אותו בעסיסיות, או שמיקי בן כנען עיטרה אותו בתפאורה טובה הכוללת במה צבעונית מסתובבת והקרנות וידיאו של תמונות אלבומים משפחתיים. גם התאורה של רוני כהן, התלבושות של דליה פן, התנועה של איריס לנה, ואפילו המוזיקה הנוסטלגית של דניאל סלומון לא יכלו לכסות על מערומי המחזה.
יתר על כן, הבימוי המחייך של רועי הורוביץ והמשחק המצוין של שלוש השחקניות, רק הדגישו את הפער בין המחזה על כל חסרונותיו להצגתו. כי כן, חנה רוט בתפקיד האם שהופכת להיות סבתא, נעמה שפירא בתפקיד בתה שהופכת מבת לאמה של אנאבל זמיר שבתורה גם היא אם לבת "עושות את ההצגה" במשחק טוב למדי.
חנה רוט עסיסית כאם היהודייה שמייצגת את מה שהיה פעם, והיא מרגשת בתמונה שבה היא תוקפת את המחזמר "כנר על הגג" ויומרותיו לייצג את העיירה והחורבן. אנאבל זמיר כנכדתה מייצגת כבר את הדור השלישי, המשוחרר, והיא מעצבת בקלילות ראויה את הזמן החדש. בין שתיהן ניצבת נעמה שפירא בתפקיד הבת-האם. התפקיד אינו קשה או מורכב, אבל שפירא מעניקה לכל אחת מהתמונות משקל ומהות, והיא מיטיבה לעצב את השפעת הזמן על גופה, על קולה ועל מחשבותיה. היא מזדקנת נהדר נוכח עינינו – במשחק הנעזר בהחלפת הפאה הנוכרית וללא איפור – ואני מאחל לכל הנשים (גם לגברים) שכך ייראו בעשור התשיעי לחייהן. בתמונת הפתיחה והסיום מופיעה הילדה אנה וידיסלבסקי (בתה של שפירא).
לסיכום – פגישה עם שלוש שחקניות טובות. מה עוד צריך בימי הקיץ האלה וכל שאר המועקות המקשטות את מצב הרוח הלאומי? הנחמה שלי בכל מקרה היא שתכנון העונה הבאה של תיאטרון באר שבע מבטיח לא רק את פתיחת ביתו החדש, סוף סוף, אלא גם את "קומדיה של טעויות" מאת שקספיר, את "שחף" מאת צ`כוב, ואת "הרוזן ממונטה כריסטו" מאת עידו ריקלין.