סיפור הצלחה נדיר

כאשר עלה המסך בפעם הראשונה על האופרה "נשים קטנות" עם מוזיקה וליברית של המלחין האמריקאי ממוצא איטלקי מארק אדאמו, לא היה מי שיגיד לו כי הוא עתיד להיכנס תוך פחות מעשור לספר השיאים של התרבות האמריקנית, לפחות. אבל מאז 1998,  כאשר הייתה הבכורה העולמית שלה בבית האופרה של יוסטון הפכה גרסתו של אדאמו לרומן הגדול של לואיזה מיי אלקוט לסיפור הצלחה נדיר. המבקרים שיבחו, הטלוויזיה הפיקה שידור, הדיסקים הופיעו, ובתי האופרה ממשיכים להעלות את היצירה בתדירות שאין דומה לה.  וכשאדאמו התייצב ביום ראשון השבוע בפני קהל שוחרי הסדנה הבינלאומית לאופרה בתל אביב הוא הצביע בגאווה על כך שההפקה העולה השבוע ביפו "היא ה-60 במספר, אחרי עשרות ההפקות בארה"ב, וכן באוסטרליה וביפן, ובצירוף מקרים מרגש עם יום ההולדת ה-60 של ישראל וביקורי הראשון כאן".
 
אדאמו, בן ה-46 הוא אמריקאי ממוצא איטלקי, וכבר הוכתר שם כ"אחד ממלחיני האופרה הטובים של זמננו". הוא הגיע לביקור בן עשרה ימים, מחציתו הראשונה כאורח הסדנה, ואחר כך לסיור שנועד להפגיש אותו עם אתרים ונופים המתקשרים לאופרה על מריה מגדלנה שהוא כותב עתה, מוזיקה וליברית. כך גם עשה ב”נשים קטנות”, האופרה הראשונה שכתב, וב"ליזיסטרטה, האלה הערומה" שעלתה ב-2005, אף היא ביוסטון.
 
"המוזיקה והטקסט שלובים זה בזה מתחילת כתיבתה של האופרה" הסביר אדאמו במפגש עם שוחרי הסדנה ביפו. "קשה לי להפריד בין הצד הטקסטואלי לצד המוזיקלי. עבורי הם מתחילים יחד. ורק כאשר שני הצדדים מתחילים לפעול בעת ובעונה אחת מתחילה גם מלאכת הכתיבה של מה שנוצר בדמיוני".  אדאמו סיפר על התחבטויות והתלבטויות, תיאר בפרטים את מאפייני הרומן שאותם בחר להדגיש, והחליט כי הנושא המרכזי של האופרה יהיה מאבקה של ג`ו כנגד אחיותיה, השינויים שמהלכיהן גורמים לתא המשפחתי המוגן שלה וההכרה המאוחרת בצורך לשנות ולהניח מאחור את העבר.
 
כשפגשתי אותו בסופה של חזרה על המערכה הראשונה הוא הודה כי הופתע מאוד מהצלחתה של האופרה. “זה מדהים, בעיקר כאשר במרבית המקרים אופרות חדשות זוכות בקושי לביצוע חוזר אחד או שניים כעבור עשר שנים או יותר. ואנשי המו"ל שלי, שירמר, אומרים שאינם זוכרים תופעה כזאת. אני המום, אבל אסיר תודה".

כור היתוך מוזיקלי 

את ההפקה הנוכחית בסדנת האופרה מביים לורנס אדלסון, שלפני שמונה שנים השתתף בסדנה כזמר, עשה תפנית מקצועית לבימוי, פיתח קריירה שכוללת הקמת להקה משלו הזמינה יצירות מוזיקליות ממלחינים אמריקאים, וביים את "נשים קטנות" כשהאופרה הועלתה ב-2003 באופרה של ניו יורק בלינקולן-סנטר, וכעבור שנתיים עבור מסע ההופעות ביפן. את הרומן של אלקוט קרא רק אחרי שהתחיל לעבוד על האופרה, אך לדעתו "גם מי שלא מכיר את הרומן האמריקאי הגדול הזה, יכול ליהנות מהאופרה כי הנושא שלה הוא אוניברסלי, על מי שמתנגדת בעקשנות למהלכים של שינוי בתא המשפחתי, וכאשר השינויים מתרחשים היא חשה שעולמה מתמוטט, והיא איננה יודעת איך להתמודד עמם. זה מצב המוכר לרבים".
 
"זה סיפור מציאותי מאוד. והמוזיקה שנכתבה עבורו מגיבה להפליא לרגש המובע בטקסט. כשאני שומע אותה אני רואה תמונות, וחושב איך להחיות אותן על הבמה. ואין חשיבות לשאלה אם אני עושה זאת בבית אופרה גדול עם תקציב של 100 אלף דולר לתפאורה, או כאן, בסדנה, ללא תקציב וללא אמצעים חזותיים גדולים. במידה מסוימת זה הרבה יותר קל לי לביים כך, ללא תלות באמצעים. זה אתגר מיוחד באופרה הזאת שהיא כמעט קולנועית באופייה – תמונה נחתכת לתמונה הבאה או עוברת אליה ברציפות, והייתי צריך להחליט איך לעשות זאת. מצאנו פתרון מסוים, והרבה מזה תלוי בצוות הזמרים, וכאן יש לנו צוות מצוין באמת. שכמה מהם יכולים כבר להופיע בלינקולן סנטר, לצד זמרים צעירים יותר, אך טובים ומבטיחים". 
 
המנצח האמריקני הצעיר בריאן דה מאריס הוזמן אף הוא להגיע לסדנה כדי לנצח על היצירה שאותה הכיר מקרוב כעוזר-מנצח וכרפטיטור ליד הפסנתר. “מה שמרתק אותי ב`נשים קטנות` זו האחדות בין הטקסט למוזיקה. כל מה שנאמר ומתרחש בדרמה הזאת צומח מתוך כך. מבחינה מוזיקלית זו אופרה אמריקאית בת זמננו, שמייצגת היטב את המתרחש בתחום המוזיקה בארה"ב. וזו בין השאר ואולי בעיקר הסיבה להצלחתה המיוחדת".   
 
דה מאריס מסביר בהפקה ביפו התזמורת תהיה בהתאם להרכב הקאמרי המקורי  - 18 נגנים, מה שמחייב את המנצח "לשים לב לפרטים הקטנים של הדרמה ושל כל אחד מהתפקידים הכליים, לפיסוק, לקצב, לגוונים, והוא הופך להיות מעין שחקן נוסף בדרמה".
 
לדברי אדאמו השינוי העיקרי שלו ביחס לרומן המקורי הוא בבחירה בנושא של השינוי מבין שלל הנושאים העולים אצל אלקוט, לצד תמונה אחת הנוגעת לדמות הדודה ססיליה, המייצגת את עקרונות העבר. ההחלטה של אדאמו להתמקד בנושא השינוי גם העמידה במרכז האופרה את דמותה של האחות הבכירה, ג`ו. "זו דמות מרתקת. יש בה עוצמה ובה בעת היא שבירה. זה מה שהופך אותה לאנושית כל כך".
 
לדברי הבמאי לורנס אדלסון, ג`ו של אדאמו הוא תפקיד תובעני וקשה במיוחד. “היא נמצאת שעתיים רצופות על הבמה. זה תפקיד קשה במיוחד מבחינה דרמטית, תובעני מבחינה רגשית, ובעיקר מבחינה ווקאלית. כשג`ואן דורנמן פנתה אליי והציעה שאביים הייתי צריך גם למצוא את הזמרת המתאימה לתפקיד, והצעתי אותו לשרה וויליאמס שעבדתי אתה לפני שנתיים באופרה בסראגוסה, ובסדנה בניו יורק. לשרה יש את כל הנתונים הווקאליים, המוזיקליים וכשרון משחק מתאימים, ונוח לעבוד אתה. כאן יש לה הזדמנות מיוחדת לעבוד גם עם מארק אדאמו, ומאחר שהיצירה הזאת כל כך פופולרית בארה"ב זה יהיה עבורה שער כניסה מצוין לבתי אופרה רבים".
 
כמו אדלסון, גם שרה וויליאמס רואה בהזדמנות הזאת אתגר חשוב עבורה. “זאת הפעם הראשונה שאני שרה את התפקיד הזה, אבל אני מרגישה טוב אתו, אחרי שהכנתי אותו בחודשים שעברו מאז שהוזמנתי לשיר אותו. למרות שזה תפקיד מרכזי בולט, מדובר ביצירה של אנסמבל. ממש כמו המשפחה שהיצירה מתארת. התפקיד מורכב ומגוון, ויש בו תביעות ווקליות שונות, אבל מרגע שהשתלטתי על החומר הוא זורם אצלי בטבעיות. זה תפקיד נהדר וזה תפקיד חשוב, וניסיון חשוב. אין הרבה הזדמנויות כאלה, ובעיקר שכאן אני גם פוגשת את המלחין, ויש לי הזדמנות נדירה לחדד את הביצוע שלי בנוכחותו. ואני מודה שאני כבר חשה בגאווה על שהכנתי את עצמי היטב לקראת התפקיד.”  וויליאמס מהססת אם ניתן להגדיר את האופרה כ"אמריקאית" למרות הסממנים השונים המעידים על כך. אבל בה בעת, "על אף היותה עיבוד של רומן אמריקאי גדול, יש בה, בין השאר כרומטיות "גרמנית" לצד עקבות של זונדהיים ואחרים, אבל אני מקווה שהיא פונה ומדברת לקהל רחב יותר מהאמריקאי".
 
לצד אריות של ג`ו כמו "תראה אותנו, לורי: אנחנו מושלמים כפי שאנחנו" או האריה המרגשת במיוחד של מג "דברים משתנים", יש ביצירה תמונות עם הומור, בהן גם תמונת החיזור המפורסם של ברוק אחרי מג. את ברוק שר בהפקה הזאת אנדרו פינדן האוסטרלי, שזה ביקורו הראשון בארץ. “תפקיד נהדר, מוזיקה נפלאה. לא תפקיד קל, מורכב מבחינה ווקלית, למרות היותו תפקיד משני ביצירה. המוזיקה מורכבת אך מבטאת היטב את אישיותו הנאיבית במקצת של ברוק. אדאמו העשיר אותה באמצעות נושא החיזור השב ונשמע באריה,  וכן בהזדמנויות אחרות. ואני נהנה מאוד".
 
מארק אדאמו מסכים עם ההסבר של אדלסון, וויליאמס ודה מאריס לסוד הצלחת האופרה הוא  בהיותה "אמריקאית". ואדאמו מסכים עם האבחנה הזאת ומרחיב. “אני חושב שזה נכון. אם כי חומרים רבים שיש במוזיקה מקשרים אותה לאזורים אתניים שונים משל אמריקה. כמו כרומטיות גרמנית, א-טוניליות וסולם 12 הטונים, ואני חושב שנכון שמה שמאפיין את המוזיקה האמריקאית הוא שכל צורות המוזיקה לסוגיה תואמים כל יחידה מוזיקלית, ויש מקום לכל רעיון מוזיקלי ולכל מבנה מוזיקלי ביצירה אחת. המוזיקה האמריקאית היא כמו כור היתוך של תרבויות מוזיקליות שונות. ממש כמו ההיסטוריה שלנו והחברה האמריקאית שקלטו לתוכן רעיונות ונושאים מתרבויות אתניות שונות, אימצו אותן ונתנו להן מרחב מחיה ואפשרויות להתפתח. ואל תשכח שמדובר באופרה הזאת כל משפחה. נושא שיש לו משמעות אקטואלית נצחית באמריקה".
 
 
הבכורה הישראלית של "נשים קטנות" תועלה במסגרת הסדנה הבינלאומית לאופרה בהיכל המוזיקה ביפו ביום חמישי, 31 ביולי 2008 ב- 20:30.