פסטיבלים - השיבה לחיפה- בכל זאת יש בה משהו

בימוי ומשחק משוכנעים מעניקים משקל פוליטי להצגה אנושית שמתנגדיה לא ראו אותה לפני שעשו לה יחצ"נות קולנית

מהומה רבה על לא דבר

בסופה של הצגת "השיבה מחיפה" תהיתי של מי היה הרעיון להתנגד להצגתה, ובחרי אף. כנראה שיש שמות ומילים שעושים את מלאכתם של הטיפשים קלה לא פחות מזו של החכמים. בכל מה שנוגע לפוליטיקה אלו ואלו אצים רצים קדימה ואחורה ימינה ושמאלה אחוזי תזזית עולה כשהמילה "שיבה" עולה ומצטרפת, רחמנא לצלן, לשמות כמו חיפה, יפו, גליל, משולש, עכו, רמלה ועוד, שלא לדבר על הצטרפותה למילה נוספת – זכות. מה שברור לי שזה עשה להצגה הזאת פרסום, לשמחת לב התיאטרון הקאמרי שידע כי תפוח האדמה הלוהט הזה איננו לא תפוח אדמה ולא לוהט. תוסיפו על זה את זהותו של ג`סאן כנפני, מחבר הנובלה שעל פיה נוצר המחזה, כמי שנחשב אידיאולוג פלסטיני מסוכן וחוסל בקיץ 72` במבצע נקמה ישראלי ותקבלו את כל מה שנדרש למהומה, גם כשהיא על לא דבר.

על פי הנמסר בפרסום הרשמי של ההצגה המחזה הוא מאת בעז גאון "בעקבות `שב לחיפה` מאת ג`סאן כנפני", כלומר, אם אני מבין נכון, יש בו גם מקור וגם תרגום, אבל את התוצאה משייכים לגאון. כיוון שכך, ובהתחשב בכך שהנובלה של כנפני עוררה בשעתו התנגדות של בני עמו, גאון הוא גם הנמען לטענה המרכזית שהצד הישראלי והצד הפלסטיני גם יחד צריכים להעלות כנגד המחזה הישראלי שלו – היא כלפי הפשטנות הסכימטית של העלילה התיאטרלית שלו. זאת, להבדיל מהניסיון של כנפני להעמיק את התבוננותו במבוך שהוא משרטט בנובלה שלו, אם לשפוט על סמך שניים שלושה ציטוטים המובאים בתכנייה רבת המלל והעובדות, שלא לדבר על עצם החשיבות הרבה שמייחסים לנובלה כיצירה ספרותית חשובה.

על פניו שניהם עוסקים בנושא הבעלות על הארץ הזאת רוויית דם וקרבנות באמצעות דיון טעון על הורות לילד שהוריו נטשוהו במלחמה והוא אומץ על ידי הורים אחרים. בתנ"ך נפתרה הדילמה המשפטית במשפט שלמה, ושנים אחר כך, ובעקבות אגדת עם קווקזית, ברטולד ברכט חזר על התרגיל הזה ב"מעגל הגיר הקווקזי". אין לי ספק שהדוגמאות האלה עמדו אי שם לעיניהם של כנפני מזה ושל גאון מזה. תמונת השיא של המחזה הנוכחי היא בסופו של דבר גרסה מקומית של הניסיון להכריע של מי הילד. בשינוי אחד קטן, אבל רב משמעות – השופט הוא הילד עצמו, שבינתיים כבר גדל והיה לצנחן בצה"ל. ואם הוא זה שצריך להכריע אין פלא שלמחברים אין מענה לדילמה הפוליטית, ולמחזאי אין עמדה שניתן להתייחס אליה, בניגוד לעמדותיהם של התנ"ך ושל ברכט.

המחזה של גאון מנסה לקיים משוואה בין זוג ערבי שבא לראות את עירם חיפה ואת ביתם 20 שנה אחרי שגלו ממנה באפריל 1948, בכוחה של המלחמה, לבין זוג פליטים משואת אירופה שקיבלו לידם בית נטוש בחיפה בתנאי שיגדלו את התינוק הנטוש שהחיילים מצאו בו. אבל אם אצל כנפני האם היהודיה ראתה איך הנאצים הורגים את אחיה בן העשר, אצל גאון האח הנרצח הפך להיות בנה הנרצח. אולי כדי לחזק את המשוואה האימהית, אולי כדי לתת משקל אימהי טרגי כנגד האם שנטשה את בנה.

אם לא די בכך, גאון גם שב ומדגיש פער עצום בין התימטיקה הגורפת של רעיון השיבה המיוצג על ידי בני הזוג הבאים לבקר את ביתם ועירם מיד אחרי מלחמת ששת הימים, לבין התימטיקה הרגשית של שרידי השואה ששיקמו את עצמם. אפילו אפשר לומר כי פשטנות המשוואה שהוא מציג מובלטת על ידי הלהט הלאומי של הזוג הפלסטיני מול ההיגיון האישי-מעשי של האם היהודייה, ועוד יותר של הבן. הסיום חסר העמדה מעצים את אין אוניו של המחזה עוד יותר.

השחקנים מתעלים מעל הטקסטים

סיני פתר ביים את ההצגה כמפגש אנושי טעון, ובכך כאילו הסיט את תשומת הלב מהמפגש הפוליטי הטעון שיש בו, וריכך אותו. אבל גם הוא "חטא" בפשטנות מסוימת המתבטאת בעיצוב הבמה הטוב של פרידה שהם ובליהוק של שחקני ההצגה. התפאורה של שהם ומתארת את ההרס של הבית הערבי היפה שהיה לפני המלחמה. אבל כשהתמונות מתרחשות אחרי 20 שנה הבית נותר כשהיה למעט הסדר והריהוט בפנים ודלת הברזל הסמלית כל כך – כאילו חיכה שיחזור לבעליו אמצעות זכות השיבה.

את הזוג הפלסטיני מגלמים מירה עווד ונורמן עיסא, ואת הזוג היהודי מגלמים רוזינה קמבוס ויוסי קאנץ. ארבעתם נוגעים ללב במשחק עתיר להט ורגש, והם מתעלים מעל הטקסטים הטעונים בפשטנות יתר. עווד ועיסא מעצבים בעוצמה את הביטוי הטראגי של המצב הפלסטיני, ולעומתם יוסי קאנץ ורוזינה קמבוס מעצבים ברגישות רבה את השיקום האישי, ואת המסירות שלהם כהורים ומחנכים שראשיתה בלית ברירה והמשכה באהבה גדולה.

ארז כהנא מצוין בתפקיד הבן, הצנחן שעתה זה שב ללא פגע ממלחמת ששת הימים, ופוגש לראשונה את הוריו הביולוגיים שנטשו אותו. כהנא מצליח בתמונה האחת שלו לבטא דמות אנושית מורכבת טעונה מאוד מבחינה דרמטית – הרבה מעבר להיותה הסמל המובהק של התביעה הפלסטינית על הארץ ושל תביעת החזקה הישראלית עליה. ולמרות שמדובר במשחק ובתיאטרון אני תוהה ביחס למשמעות שיבוצו של שחקן יהודי "לבן" דווקא בתפקיד של צאצא ביולוגי של זוג ערבי – וסליחה אם זה נשמע "גזעני".

מיכאל טפליצקי טוב בתפקיד המיותר לחלוטין של פקיד העירייה שבתמונה הפותחת מוסר את המפתח של הבית הנטוש והתינוק שבו לפליטים חסרי-כל מאירופה, ובתמונה השנייה הוא חרד לפרעון חובותיה של האישה שבינתיים כבר התאלמנה, והוא גם ככה קצת מאוהב בה.

ענת קונפינו עיצבה תלבושות נאות, חני ורדי עיצבה את התאורה, ומיקה דני כתבה את המוזיקה שמיזגה בטבעיות מוטיבים יהודיים וערביים.