נראה מרהיב, נשמע בסדר

לא צריך להתאמץ כדי לדעת ש"יוסף וכתונת הפסים המשגעת" איננו מחזמר אמיתי. גם ההפקה המפוארת והמשוכללת ביותר איננה מנסה להסתיר זאת. להפך. ככל שההפקה תהיה טובה יותר כך גם יהיה ברור שזהו אוסף של פזמונים שבמשך שנים נערמו זה לצד זה עד שהיצירה המקורית שנכתבה לפני קצת יותר מארבעים שנה עבור מקהלת בית ספר והייתה בת 15 דקות בלבד תפחה לממדיה הנוכחיים – שעתיים כולל הפסקה.
 
התרגיל המבריק של לויד-וובר וטים רייס הקפיץ אותם למרכז התעשייה המחזמרית. יצירותיהם המשותפות הבאות "ישו כוכב עליון”, "אוויטה" ובהמשך יצירותיהם הנפרדות הרבות כבר היו משוכללות והעניקו מקדמי תהילה ואיכות מדומה גם ליצירה הראשונית הזאת. מעלתה היחידה היא לויד וובר היה פיקח דיו והשתמש בסגנונות מוזיקליים שונים לפזמונים בתרגומם הקלאסי של אהוד מנור עם תוספת אחת של אלי ביז`אווי שתיארו את האפיזודות השונות בחיי יוסף.
 
אלה עושים את העבודה היטב, ובעיקר כאשר עידו רוזנברג הבריק במשחק, בשירה ובתנועה כשאנסונר צרפתי. התמונה שלו הייתה תיאטרון אמיתי נהדר. גם ניקי גולדשטיין הצליח כפרעה נוסח אלוויס פרסלי, וניר שלמון שר נהדר את בלדת הקאנטרי. מירי מסיקה ליוותה את המתרחש כמספרת-מזמרת, וחבל שלא הזמינו מלויד-וובר שניים שלושה נאמברים מיוחדים עבורה. נתנאל בלאיש הדגים היטב את הקפיצות שזיכו אותו ב"כוכב נולד" וניסה כוחו בהצלחה יחסית בקליפסו נוסח הארי בלפונטה.
 
צדי צרפתי ביים את הקטעים בהתאמה מצוינת לסגנונות המוזיקליים שאיפיינו אותם, והבריק בכמה מהתמונות שעיצב – כמו זו השאנסון הצרפתי, או הפיתוי של אשת פוטיפר (בביצוע מבריק של הרקדנית יוליה איגלניק, אף היא מ”כוכב נולד”), ובתמונת הקאנטרי. צרפתי השכיל לתת למופע כולו מהלכים של שואו גדול, כשהוא נעזר בכוריאוגרפיה רעננה למדי של אלדד גרויסמן, בתפאורה הנוצצת של ארז יניב, עם התאורה המשתעשעת של עמיר ברנר, ועוד יותר מזה בסיוע התלבושות עשירות הדמיון של מאור צבר. אורי זך ניצח על התזמורת המצוינת שישבה, בלתי נראית, מאחור (תרגיל שמאפשר להוסיף חמש שורות לאולם הגדול של המשכן לאמנויות הבמה המארח את המופע). את הסאונד המצוין עיצב אריק אביגדור, ורחל הוכמן הייתה האחראית להדרכה הקולית  המצטיינת של הלהקה כולה ושל הסולנים.
 
בעיקר מגיעות לה מחמאות על מה שהשיגה עם יהודה לוי, כוכב ההצגה. הוא איננו זמר. אבל הוא הצליח להעביר את כל הקטעים שלו בקול נעים וערב. את דמות יוסף הוא עיצב תחילה כחנון ילדותי, שאינו מפסיק לחייך אל הקהל, קצת בהגזמה, תוך הפגנת חזה חשוף למהדרין. במערכה השנייה כמשנה לפרעה, משחקו השתפר, הוא ויתר על החנחונים ועיצב דמות ברורה.
 
השאלה אם התיאטרון הלאומי צריך או רשאי להעלות מחזות זמר היא נטולת משמעות כיום, לא פחות משהייתה בעבר הרחוק כשהועלו בה מחזות זמר מקוריים כמו "סנונית בחוף מיומבה" או "זעקי ארץ אהובה" ואחר כך "אירמה לה דוס" ועד “מרי לו” ו"הלהקה”. תמיד יימצא מי שיתנגד. אבל המחזמר הוא סוגת תיאטרון לגיטימית גם לתיאטרונים לאומיים ונתמכים (תשאלו את האנגלים), והמבחן היחיד הוא מבחן האיכות, לפחות של הביצוע, אם לא של החומר עצמו. במקרה הנוכחי זה נראה מרהיב ונשמע בסדר.