מחזה מקורי, בימוי מדויק ומשחק מרתק מעצבים סודות ושקרים בחיי שני זוגות בבית ליסין
יד הזהב של רשף לוי
המחזה החדש של רשף ורגב לוי מתגבר בקלילות אולימפית על העובדה שאין נושא דרמטי שגרתי יותר מסיפור על בני זוג שנקלעים לתסבוכת הכרוכה בשאלות של אמת ושקר, אכזבות, שתיקות ובגידות בחיי נישואין. אלה החומרים שמהם בנויים מערכות יחסים אנושיות קרובות. אלה המבחנים שעוברת מרכבת האוהבים בדרך אל הלא נודע.
המחזה החדש אינו מנסה למצוא נסיבות חדשות ואינו מציע פתרונות משביעי רצון למי שבוחרים להאמין שכל משבר יבוא יומו – לשבט או לחסד. המחזה מספר על שי ודפנה, בני זוג שבעקבות מות בנם בן השנתיים, הסתגרו בשתיקה - כל אחד מהם מתוך כאב נפרד, שנוצר מסיבות שונות שהם מסרבים לדבר עליהן, או אפילו לשמוע אותן. זהו גרעין הנתק העיקרי ביניהם, המאפיל על תסכול אישי של שי שנתקע כזמר חתונות ומבין שכבר לא יגיע אל מצעדי הפזמונים.
אל לבו של המשבר הזה מגיע משבר זוגי אחר באמצעות זוג החברים יואב ונטע, שגם חיי הנישואין שלהם נקלעו למשבר של שתיקה, אם כי בנסיבות שונות של תסכולים. יואב לא יגשים חלום לפתח תרופה לסרטן, ונטע לא תמצא את הדרך להתברג כעיתונאית מובילה בעיתון של המדינה.
השילוב הזה הופך ביד הזהב של רשף לוי למסע של אמיתות ושקרים, באמצעים קומיים מוקצנים, בשפה שמחדדת מאוד את שפת הדיאלוג השטותניקי העכשווי, אך מבלי לאבד את המגע הדרמטי המכאיב בפצעים שהוא מתאר. ההומור של לוי משוחרר מעכבות, והגיבורים שלו צוחקים גם כשהם בוכים. בה בעת הטחת האמת הכואבת מושחזת, חדה ובוטה. ההנגדה מתרחשת בהבזקים, המעברים מהירים, והפצעים נפערים ונחבשים. ורק הפתרון נדמה כחומק, מתקרב ומתרחק, ושב ומתדפק, ניצב בפתח וממתין שיבחרו בו.
עודד קוטלר ביים את המחזה הזה בהבנה מוחלטת של האמת התיאטרלית הצפונה בו. הוא ידע להבליט את המופרך והמוקצן, וידע להוריד מהלכים ולעצור בזמן. הוא השתמש בהומור כדי לחדד את המרכיבים הדרמטיים-טרגיים, הסמויים והגלויים, ועיצב עם ארבעת השחקנים שלו דמויות אנושיות מורכבות ומרתקות.
דודו בן-זאב בתפקיד יואב שב והזכיר איזה שחקן מגוון אנחנו מפסידים כשהוא איננו משחק. הוא יודע את סוד העידון גם כשהוא מגושם, ויודע לשלוף בדיוק מושלם את הבגרות הכואבת המסתתרת בתוך הבוטות הגסה. משלימה אותו בווירטואוזיות יעל שרוני בתפקיד אשתו נטע, שנעה בין שלומיאליות והמוניות להתאהבות ורוך. שרוני ובן-זאב מנקזים למשחקם את הקומי המטורף, ובכך משרתים מצוין את הדרמה הרגשית של שי ודפנה.
מיכה סלקטר מביא לתפקיד שי את הניסיון שצבר בתפקידיו הגדולים ב"מותו של סוכן" ו"ביבר הזכוכית", ומוסיף עליו את המגע החריף של ציניות והומור מושחז. זעקת הכאב שלו על הקריירה שחמקה ממנו, ונאקת הזיכרון של בנו המת הם הישגי משחק נוגעים ללב. עזר כנגדו, ובמידה רבה גם האנטיתזה המושלמת, היא קרן צור בתפקיד אשתו דפנה, שסוד אישי הקשור למות הבן מעיק עליה ועל נישואיה. צור מעצבת בדקויות אישה מחוקה כמעט כליל, היא מעצבת כאב עצור מוחשי מאוד, והישגה הגדול הוא בעיצוב מהלך ההיפתחות אל המועקה האישית שלה.
במבי פרידמן עיצב תפאורה עניינית יפה, וכמוהו יוסי בן ארי שעיצב את התלבושות ורוני כהן שעיצב את התאורה. יורם רותם היה יועץ מוזיקלי בבחירת להיטיו של אלטון ג`ון המלווים את ההצגה (ותודה לעורכי התוכנייה שטרחו לפרט אותם, כולל שמות מחבריהם).
בסופה של ההצגה, בדרך החוצה, ראיתי גם זוגות מאושרים.
11/08/2008
:תאריך יצירה
|