תיקון כפול
הגישה המקובלת היא שאין יצירה ספרותית שניתן לעבד ולתת לה פיענוח בימתי מתואם ומדויק. תמיד יהיה גורם אחד לפחות שיחסר. אם זה ההיקף הפנורמי של העלילה, ריבוי דמויות, או דרך הסיפור והשפה עצמה. תיאטרון-הסיפור הוא הדבר הקרוב ביותר להגשמת המשימה הזאת, כשהוא מחוזק במרכיבים כמו תנועה, מולטימדיה, תיאטרון בובות ומשחק. וכאשר המרכיבים הנבחרים לעיבוד מקבלים מעמד שווה התוצאה מתקרבת אל אותו סף דימיוני, ואחת לכמה מקרים ניצבת עליו, ולעתים נדירות חוצה אותו, ונכנסת עמוק אל תוך הפרדס שנטע המחבר.
כאשר המספר הוא ש"י עגנון המשימה הזאת מפתה, ומי שמנסה לקטוף את הפרי מסתכן מראש באובדן הניחוח המיוחד של כתיבתו. ועם זאת, הפיתוי גדול ולא רק שאינו מניח ליצר האמנותי, אלא אף מדרבן אותו להישג גדול, כפי שזה מתרחש ב"בעל הריחיים והטוחן" של גילי שנית בהפקת הזירה הבין-תחומית.
סיפורו של עגנון הוא סיפור עם חסידי על נס שעשה ר` מוטילי מצ`רנוביל שנחשב, כפי שאומר המשפט הראשון, רבם של החיים ורבם של מתים. הנס שהוא מחולל בסיפור הזה הוא תיקון כפול – לאדם מת המבקש להגיע למנוחתו הנכונה, ולזוג עני ומרוד המבקש את פרנסתו ומחייתו מעבר לפת לחם שגודלה כזית. העלילה מספרת על כך שהרב מביא עמו דמות מסתורית של טוחן-אומן המחזיר לחיים ולעבודה טחנת-קמח ישנה, של אביו של החסיד העני. הטחנה שבקה בעקבות הפעלתה של תחנה משוכללת מתחרה, וכעת, שלוש שנים אחרי מותו של האב, שרויים בנו החסיד ובני ביתו בעוני. במהלך שלוש השנים הבאות יתהפך גורלם של בני הזוג, הם יתעשרו וינהגו כמנהגם של מי שיש להם די והותר.
המת הנרדף – הטוחן - והחיים בעוניים – החסיד בעל הריחיים וזוגתו - קשורים ביניהם בקשר שהסיפור העגנוני מרמז אליו אך אינו מפורש – ולזכות העיבוד של שנית ייאמר כי כך גם בהצגתה. היא גם ידעה לשמר את דרך הסיפור ואת שפתו, לעתים היא מכפילה משפטים, הנאמרים בגוף שלישי על ידי המספר, ובסמוך נאמרים בגוף ראשון על ידי אחת הדמויות. פה ושם ויתרה שנית על ביטויים לשוניים והמירה אותם בדימויים חזותיים.
שנית רואה בסיפור תסריט פילמאי, המתפרס בסדרת תמונות על פני תקופה של שלוש שנים, נטול דיאלוג למעט כמה משפטים שיותר משהם נאמרים בין הדמויות הם מגדירים מצבים נפשיים שלהם. את הטקסט העגנוני היא מביאה באמצעות דמות של מספר היושב לצד זירת ההתרחשות העיקרית – המסומנת על רצפת הבמה כמתווה של בית קטן עם גג רעפים. המספר הזה הוא אומן המתקין בתים מיניאטוריים – שאותם הוא מציב על עמודים, ויחד הם יותרים מתווה של כפר או עיירה. בסופה של ההצגה יתלווה לבתים האלה הרמז של מצבות לעולם שנכחד.
ארבע דמויות עיקריות מאכלסות את הסיפור – הרב, המת, החסיד העני וזוגתו – והתסריט שגילי שנית בנתה מדגיש היטב את זהותם ועולמם, תמונה אחר תמונה, ומפענח את חידות הטקסט המסופר. היא יצרה סדרה מרתקת של סמלים חזותיים, רבים מהם תוך שימוש מרתק ב"קמח" כאבזר הלובש צורה חדשה כמעט בכל אחת מהתמונות, אם כסמל לעוני או כביטוי לשפע. תמונות שייחרתו בזיכרון יהיו סעודת העניים המוגשת לרב ואחר כך, בהנגדה מלאת הומור, ארוחת תפוחי העץ של המתעשרים, תמונת הכניסה של הטוחן לטחנת הקמח המהווה משכן לציפורים, ריקוד בני הזוג לעת עושרם, ותמונות הסיום, כאשר הרב מזהה את התיקון של הטוחן, ומוליך אותו אל מנוחתו האחרונה, הנכונה.
שפע הוא גם התיאור הנכון לעיצוב החזותי הכללי של ההצגה. את התפאורה והתלבושות עיצבה להפליא מירב אוחיון. היא יצרה עיירה של בתים מינאטוריים, נורות זעירות דולקות בהן, יצרה טחנת קמח מרשימה שיוצרת כמה מהתמונות המרגשות ביותר בהצגה, וידעה להלביש את הדמויות בהתאמה מלאה למעמדם, והשיגה "ניצחון עיצובי" גדול בעיצוב הלבוש המאפיין את המהפך בחיי בני הזוג – כמו דשי פרווה למעילו החדש של החסיד, מעטפת פרווה לזוגתו ונעלי עקב אדומות, ואפילו טבעת בורגנית על אמת ידו השמאלית של העני המתעשר. ומה שהחסירה אוחיון משלים אורי רובינשטיין בעיצוב תאורה פיוטית, שיוצרת דימויים חזותיים מרתקים.
הישגה העיצובי של גילי שנית מקבל את חיזוקו המובהק בסיועם המסור של צוות השחקנים שלה, שאף תרמו את חלקם בעיבוד הסיפור לתנועה, ובעיקר גבריאל גולד, בתפקיד הטוחן המסתורי, יובל פינגרמן כחסיד בעל הריחיים, וטלי זבילביץ כזוגתו (המופיעה בתפקיד זה לסירוגין עם רונית זיו, שיצרה את הכוריאוגרפיה לקטעי המחול המיוחדים לתפקיד הזה). שלושתם יוצרים את דמויותיהם בתנועה ובמחוות גוף ומצליחים לבטא באמצעותם את הגלוי והנרמז בטקסט העגנוני. גולד גם יצר את קטע השירה המרגש שלו בטחנת הקמח.
שמואל וולף הוותיק מעצב דמות מרשימה של הרב, כשהוא מיטיב לבטא את אישיותו המיוחדת במחוות גוף מדויקת, בתנועה זקופה, ובקול סמכותי-עדין. את נטל הטקסט העגנוני נושא יהודה לזרוביץ שיוצר דמות מופלאה בדרך הגשת הטקסט תוך כדי התקנת בית מיניאטורי, כשהוא שר את שירת אשת החסיד שהוא עצמו יצר, או כשהוא קם מכסאו לקראת הסוף ומעצב את סידור הבתים, בעזרת הרב.
ואם בכל אלה לא די יש גם פס קול מדהים של יניב שנצר, שכתב מוזיקה מקורית הממקדת את תשומת הלב לא רק אל מהלך העלילה וחליפות העתים במהלכה, אלא גם אל מצבי הנפש ואל החידה האופפת את הסיפור כולו.
"בעל הריחיים והטוחן" הוא סיפור-פנינה באוצר הסיפורת של ש"י עגנון, ובבימויה של גילי שנית, עם המעצבים והשחקנים הופך ליהלום בימתי, על שלל גווניו הזוהרים.