מגרש משחקים שכונתי

בסופו של המופע, ככלות התשואות הרמות לחמשת הרקדנים שחיו על הבמה את יצירתה החדשה של יסמין גודר, שמעתי מסביבי, ויותר מפעם אחת את התגובה "מרתק, אבל ייקח לי זמן להבין מה ראיתי" . 

ככל שזכרוני אינו מטעה אותי, זאת הפעם הראשונה מאז החלה לפעול ככוריאוגרפית עצמאית לפני 11 שנים שיסמין גודר איננה רוקדת ביצירה שלה. אני מניח שיש משמעות לעובדה הזאת, כשם שביצירותיה הקודמות הייתה משמעות ברורה וחזקה לנוכחות שלה. שהרי שפת המחול שהיא יצרה הייתה בראש וראשונה אישית מאוד, מתוך חווייתה האישית כמבצעת לא פחות מחוויית היצירה כשלעצמה.
 
הפעם הציבה גודר על הבמה חמישה רקדנים. לכל אחד ואחת מהם יש נוכחות פיזית נבדלת משל חבריו בקבוצה, ונוכחות ברורה של מה שפועל באמן המבצע מעבר לתפקוד המושלם של הגוף. ובמקרה הזה זו אולי המשמעות המיידית לכבוד שניתן לרקדנים באמצעות התואר "מופיעים ושותפים". הם אמנם משוחחים עם שפת המחול הייחודית של גודר, ונוצר דיאלוג ייחודי. זה מצדו יוצר את האופציות השונות לדיאלוג בין הצופים במחול לבין כל אחד מהרקדנים, שבתורם מתייחסים אל נוכחות הקהל. כל רקדן או רקדנית ב"אישיות ריקודית אישית", כל אחד ואחת במבע המיוחד של דמות פרטית, כל אחת וכל אחד בצבע האישי שגודר וענבל ליבליך, מעצבת התלבושות המרתקות, בחרו עבורם, וכל תלבושת היא סיפור אנושי.
 
ענבל אלוני, נשית, לוהטת, בשלה, מפתה ומחפשת את הפיתוי המושלם, שולי אנוש תמימה למראה, נמשכת אל האש, נזהרת, עילאיה שליט כוואמפיר מוצץ דם, וכוואמפ הוליוודית. ערן שני, כגרסה גברית מפתיעה של יסמין גודר הרוקדת, וצוף יצחקי הטהור, הנסחף אל התהום ומפלס מתוכה את דרכו חזרה.
 
הצבעוניות של בגדיהם ואופיים הוא אחד משני המרכיבים החזותיים העיקריים ביצירה הזאת. הצבעים השונים, ובעיקר הירוק, השב ונשפך על הרקדנים ומתוכם, הם שותפים פעילים מאוד, יוצרים מעגלי תנועה משל עצמם, מאפיינים מצבים נפשיים סמויים או גלויים. צבעים שמדממים את המתרחש. 
 
חשוב לא פחות שהם מבליטים את נוכחותו של המרכיב החזותי המנוגד להם -  הבמה שעיצב אורן שגיב. משטח התנועה לבן-שנהבי כששתי פיאותיו מורמות כלפי מעלה, כמו משטח המיוחד לשעשועי גלגיליות. ברקע קיר שחור-אפור. התאורה הדרמטית שעיצבה תמר אור מבליטה את השטוח, או אולי נכון יותר לומר את השטחי, כשם שהיא מבעירה אותו בלהט צבעוני או לבן.
 
הדימוי המיידי שנוצר אצלי והלך והעמיק לאורך 60 הדקות של היצירה, היה של מגרש משחקים עירוני-שכונתי, או קרן רחובות בעיירה נידחת שבה מדי בוקר נפגשים, מחליפים חוויות, מתלוננים על הרשויות, ומנסים להיות קצת “אני” בתוך ההמון מסביב. הדימוי הזה שלי, נוכח המתרחש על הבמה, מקבל חיזוק בפס קול תזזיתי עצבני ומצוין שערך גבריאל קריכלי ממוזיקה של רונה גפן, זיו יעקב, גבי להלה, Panda Porn, Throbbing Gristle, Random Inc & Tim Hecker.
 
יתר על כן, האורבניות של היצירה החדשה הזאת של יסמין גודר יוצרת גם תחושה של אירוע היפ-הופ, אף כי הקו התנועתי או המלודי הזה אינו מופיע בה. מכאן לא קשה כבר לפענח את שם היצירה, אחושילינג Singular Sensation, וזיקתו אליה. אחושילינג, זה החבר`ה, והם צועקים או לוחשים, צוחקים או מתגרים - סבבה, כיף, יופי, אחלה, סחתיין ואפילו כוסאמק, כוסית ומניאק. עולם שלם במילה אחת שמבטאת – כפי שהתרגום האנגלי רומז אליו – את אותה תחושה אחת ויחידה שאדם רוצה לבטא ברגע נתון אחד. שהרי האדם, ברגע אחד או במכלול רגעיו, הוא הנושא האמיתי שיסמין גודר מנסה לבחון במפגש החדש שלה עם הקהל המעוניין. היא עצמה מגדירה את יצירתה כ"בוחנת את הרצון לגעת בשיאים ובעוצמות תחושתיות במטרה למצוא ריגוש חד משמעי". ואכן, אפשר בהחלט לגלות את הצלחתה לעמוד באמת המידה הרעיונית הזאת, שאת המתווה הדרמטורגי שלה עיצב איציק ג`ולי.
 
המבנה התנועתי כוריאוגרפי, המורכב מתנועות קטנות כמעט יומיומיות, כפי שהן מתבטאות מבעד לפריזמה האמנותית, הבימוי האנרגטי של העימותים ממרחק או מקרוב, של החיבוק העצמי או הקבוצתי – כל אלה יוצרים סיפור שיש לו עלילה. גם אם היא נפרשת ככתב חידה, גם אם בסופו של דבר ה"אחושילינג" הזה נותר ללא פתרון ובלי מענה.
 
לבוא, להתוודע, לצאת מבולבלים – בהחלט - ולהזמין מקום לצפייה נוספת. יהיה לכם אחושילינג.