בריחה מאחריות אמנותית

השימוש במושג "אחר" מחייב לפחות את חברי הוועדה האמנותית, ששה במספר, שבחרו את תריסר היצירות למסגרת "מחול אחר 2008”. אלא שנראה כי הם נרדמו בשמירה, וההכרזה כי המפעל הזה הוא "מסגרת חופשית ופתוחה, ללא התערבות אמנותית" מעידה על בריחה מאחריות אמנותית יותר משהיא מעידה על קו רעיוני או אמנותי.
 
בשלושה ערבים רצופים הועלו שלוש תכניות, ארבע יצירות בכל אחת. בשלושתן היו רקדנים טובים גם ביצירות מיותרות או לא ממוקדות, בלשון המעטה. בתכנית הראשונה היה זה רק ריקוד סולו של לאזארו גודאי, "מיץ לימון",  שנתן תחושה כי יש לו מה לומר בכוריאוגרפיה המרוכזת שיצר לעצמו ורקד אותה בהתאמה. יצירה מעניינת, אם כי יותר בתחום תיאטרון-תנועה, יצר עמית זמיר, בסיוען המקסים של טליה דור וניצן איון.היצירה "בלאנש" שאבה השראה מ"חשמלית ושמה תשוקה" של טנסי וויליאמס.
 
בתכנית השנייה הייתה זו יצירתו של איל מונטאנו "גבולות" שנתנה תמורה לציפייה שנראה מחול שונה, יצירתי ומסקרן. הוא עיצב במה שחורה-לבנה, והלביש את עצמו ואת לימור ארד בשחור לבן, כל אחד מהם לבוש בצבע התואם את מתחם התנועה שלו. הכוריאוגרפיה  הייתה הדוקה, ההתייחסות הייתה בימתית, וההתפתחות הייתה מפתיעה ברעיון שלה.
 
באותה תכנית הייתה גם יצירה מעניינת, "אמרילי" של דיולה צ`קברי. אלא שמה שהוצג הוא רק חלק מעבודה שעלתה השנה בבכורה בפסטיבל מטאורית בסלובקליה ובתיאטרון תמונע, ואינני בטוח ש"מחול אחר" הוא מסגרת המיועדת לכך.
 
התכנית השלישית הייתה החלשה ביותר, כללה יצירה מביכה וארוכה של פיודור מקרוב על פי סיפור "כיפה אדומה". מחול לא היה שם, אלא ליצנות פנטומימאית שהייתה אולי יכולה להתקבל טוב יותר במסגרת של תיאטרון רחוב. יצירה אחרת, "אם לא דגל, אז סנדוויץ...” של יובל שחם, הייתה מעניינת בזכות השתתפותו של רקדן בת-שבע סטפן פרי, שהוא אולי הרקדן ה"אחר" האולטימטיווי – בתנועה, במבע ובביטוי פיזי, ואפילו בדרך הביטוי המילולי. ביצירה שפתחה את התכנית, קטע מתוך יצירתה של מיכל הירש, “צמא" היה אולי מופע  המחול האחר האמיתי ביותר – זה של המוזיקאי הולגר מרטין, בקטע שבו ליווה את הירש בהקשה על כל אברי גופו.
 
בסופו של דבר "מחול אחר 2008” לא צלח את קו היומרה שדבק בו, וברגעים רבים מדי היה מביך. הבעיה איננה זו של היוצרים, המוגדרים כ"צעירים" – עוד אחת מאותן מילים, כמו "אחר" שהשימוש בהן רווח אצלנו כתירוץ למשהו שאולי לא היה זוכה להגיע אל הקהל. כך גם הביטוי "יצירות אישיות". כאילו יש יצירות שאינן אישיות. הבעיה היא של מי שהחליט כי המסגרת איננה מחייבת, ההגדרה איננה משמעותית, והתוצאה לא באמת חשובה.