פסטיבלים - שעה יפה ליוגה – שעתיים מעליבות

משחק טוב, תפאורה יפה, בימוי שוצף ומוזיקה גועשת לא הצליחו לחפות על הבל הבלים ישראלי חדש בתיאטרון הבימה

סודות מרושעים?

אילנה ברנשטיין כתבה רומנים מוצלחים. בביוגרפיה שלה המופיעה בתכניית ההצגה כתוב שהיא סופרת, מחזאית ועורכת. אבל ברשימת יצירותיה מצוין כי "שעה יפה ליוגה" הוא מחזה ראשון מפרי עטה. הייתי אומר שקצת מוקדם מדי להכריז עליה כמחזאית. לא רק משום שלא כל מי שכתב מחזה אחד (ולפעמים גם יותר) כבר יכול להיחשב מחזאי, אלא בעיקר משום שלא כל טקסט דיאלוגי הוא מחזה. ולא כל דיאלוג חושף אמת, כואבת או מעניינת ולא כל בדיחה מצחיקה כששבים ולועסים אותה.

העלילה מתארת ליל רעמים וברקים של משבר בחיי נישואין בין עורך דין שהמאהבת שלו בהריון, לבין לאשתו הסופרת, שהמוזה חוזרת אליה בגיל חמישים. הבעל מביא מסמכי גירושין, האישה מסרבת לחתום, ובאמצע הדיון מגיעה בתם המבשרת להם על חתונתה עם החבר שלה, שאותו הם פוגשים בהזדמנות הזאת בפעם הראשונה. ההורים מסכימים על הקפאת הליכי גירושין וכיוצ"ב לצורכי החתונה. הפסקה. מערכה שנייה: המפגש ההיסטורי עם הורי החתן.

בתיאור העלילה כפי שהוא מופיע בתכנייה נכתב כי במפגש "מתגלים סודות משפחתיים מרושעים וכואבים. [...] כל אחת מהנפשות הפועלות מעמידה פנים בדרך זו או אחרת וכי יש בכוחם של הסודות שמתגלים בזה אחר זה לנווט את עלילות החיים למקומות מפתיעים". אני מצטט את הדברים כיוון שלפחות לשלוש דמויות מרכזיות – האם, הבת והחתן – וגם לא לשלוש דמויות אחרות, אין סודות, ובעצם רק לאביה של הכלה יש בקושי סוד. כל מה שמתגלה כביכול צפוי למדי, או אף נרמז כבר קודם לכן בגלוי. ויש גם שליפת גראס וגלגול ג`וינט שהיא כנראה סוד כואב ומרושע ולא סתם גימיק שנועד להסתיר את סודה של המחזאית שאין לה בעצם מה לומר.

בדברי הקדמה המופיעים בתוכנייה להצגה כותבת ברנשטיין כי מחזה הוא "יצירה ספרותית שעומדת בפני עצמה". זה רעיון מעניין לדיון בפני עצמו, בלי ספק, אך אין לו שום קשר ל"מחזה" שכתבה, ממש כמו הצהרה אחרת שלה לפיה גילתה "שבכתיבה לתיאטרון עלי להצטמצם [...], לנמק, לדייק ולגלות אחריות גדולה יותר ביחס לכל מילה.” שתי המערכות סובלות מעודף מלל, מהעדר הנמקות, ומחזרות מיותרות. אינני מבין מה עשתה הדרמטורגית ד"ר מרים יחיל-וקס, הזוכה לקרדיט בתכנייה, אם מחזה כזה עבר דרכה כפי שהוא. מעניין מה הסוד הכואב והמרושע שלה במקרה הזה.

דמויות ללא התפתחות

הריק המתיש כמעיין המתייבש ניצל במידה מסוימת בזכות הטיפול הבימתי המקצועי והמסור, אך בה במידה אפשר לטעון כי דווקא הבימוי של אלון אופיר והמשחק של צוות השחקנים שלו חשף עוד יותר את הבזבוז המוחלט של המילים, שהורעפו על ידי המחזאית בשפע של התפעמות עצמית. הבימוי של אופיר עשה בדיוק את מה שלא עשתה המחזאית – הוא התייחס לדמויות ועיצב אותן, כל אחת ואחת, את דרכן, הבעותיהן, מחוותיהן והתבטאויותיהן הטקסטואליות, והשתדל לתת להן עומק – אמיתי או מדומה- בניגוד לטקסט המוחצן כמעט כליל.

עידית טפרסון יצרה דמות מרתקת, בתנועה, במבע, בשליטה מוחלטת על הזהות הברורה שלה. אבל היא קיבלה תפקיד שאין בו התפתחות כשם שאין לדמות סוד שייחשף. משום כך, הוירטואוזיות של משחקה משולה לוירטואוזיות של כנר המנגן מנגינה אחת על מיתר אחד בלבד.

אלי דנקר, שצריך לשמוח על שובו לבמה, מנצל את הזוויות הקטנות של תפקידו, ומצליח לתת קצת אנושיות לתפקיד האב המבקש להתגרש סוף סוף. כמוהו גם אפרת בוימוולד, בתפקיד הבת המתחתנת, ושמגלה יכולות ביטוי מגוונות כקומיקאית וכשחקנית דרמטית, אבל על המחזאית להמשיך לכתוב את התפקיד במערכה השנייה. עזר כנגדה אושרי סהר כחתנה התוסס ולוהט, ילדותי וגברי, ובעיקר מאוהב עד בלי די. וכן, בן לאב אלג`יראי, ר"ל.

במערכה השנייה מצטרפים אל הרביעייה הזאת האם, האב, ואשתו השנייה: רותי לנדאו, עסיסית מאוד כאמו של החתן, בעיקר במונולוג הארוך מדי עם כניסתה לבמה, וגם בהמשך כשהיא מוציאה מהתיק את הסוד הנורא שלה, שאיננו כואב ואיננו מרושע; חיים חובה תוסס מצחוק או מרוגז כאבי החתן, וליאת אקטע בחיוניות מסוגננת בהגזמה בתפקיד האישה שאתו. המאהבת של אבי הכלה לא הגיעה לשמחה הכללית מסיבות אישיות מצערות.

מיקי בן כנען עיצבה תפאורה גדולה, שיש בה ניסיון מעניין לתאר מערך חיים שיש בו סדר ואי-סדר, פנים גלוי וחוץ סמוי, ויש בו שעון גדול שהלוח שלו נוטה מעט על צידו, ומחוגיו, כמו המטוטלת שלו, חדלו מלכת. בדברי ההסבר שלה בתכנייה כותבת בן-כנען כי הרעיון שלה היה לבטא באמצעות ממד הזמן את זמניות האהבה. התחושה שלי היא שלא את הזמניות היא ביטאה באמצעות השעון אלא את השבר והחידלון.

ילנה קרליך עיצבה תלבושות יפות, מאיר אלון האיר היטב כדרכו, מרינה בלטוב עיצבה תנועה לתמונות הפתיחה היפות של ההצגה ושל המערכה השנייה, ואורי וידיסלבסקי עיטר במוזיקה (ואפקטים) שמילאה את החסר הדרמטי.

במערכה הראשונה עוד שמעתי את עצמי צוחק פה ושם, במערכה השנייה נזכרתי מהר בשעון שלי, ושמעתי את עצמי מנדנד “נו, די כבר” עד שכנראה שמעו אותי על הבמה וגם היו מחיאות כפיים מנומסות באולם.

נ.ב. תשכחו מהיוגה. גם היא לא הייתה שם.