דיאלוג רב תחומי עם המציאות

גילוי נאות מחייב אותי לומר שביני לבין תחום המיצג יש בקושי שלום קר, ויותר משאינני מתחבר אליו אני מתקשה לפענח את סודו. זאת בעיקר הסיבה לכך שאני נמנע בדרך כלל לצפות במיצגים או לכתוב עליהם, למעט שניים שלושה מקרים שהצלחתי ליצור אליהם קשר – רגשי בעיקר. זאת הסיבה שאינני פוקד את מקלט 209 בתחנה המרכזית החדשה של תל אביב, למרות הזמנות חוזרות ונשנות.
 
השנה מציינים 20 שנה לעמותת מקלט 209 ע"ש דן זקהיים, שהיה חלוץ לפני המחנה ומת בטרם עת. במסגרת חגיגות אלה יתקיים בקרוב פסטיבל  בינלאומי לאמנות המיצג, וככל הנראה אצטרך להתמודד מקרוב עם אירועיו. בדרך לשם הגעתי אל המופע "אמפליפייר" של אנסמבל 209, הפועל תחת ניהולה האמנותי, הדרכתה ומרצה של תמר רבן. היא הופתעה-שמחה לראות אותי שם. היא לא הייתה היחידה. גם אני הופתעתי וגם אני שמחתי.
 
את "אמפליפייר" יצר גיא גוטמן, יוצר צעיר שכבר צבר ניסיון ומוניטין בינלאומיים, ועבד עם רבן בשלוש העבודות הקודמות של האנסמבל. הפעם היא זזה הצידה, ונתנה לו את הבמה כדי ליצור מופע רב תחומי – וליתר דיוק מופע תיאטרוני ייחודי שיש בו תנועה, שידורי רדיו חיים, שיחות טלפון, שידורים חיים ממתחם התחנה המרכזית וביצוע חתרני באמת של "גן הדובדבנים" מאת צ`כוב.
 
שבע המשתתפות במופע המיוחד משתמשות בתפאורה, שגוטמן עיצב, בתלבושות נהדרות שעיצבה ענבל ליבליך, במקלטי רדיו, במיקרופון, בניירות, בטלפון, במים ובעוד פריטים כדי לנהל את הדיאלוג הכפול המקורי שגוטמן כתב, עיצב וביים. זהו דיאלוג בין תחומי אמנות הבמה, שמתנהל בה בשעה שהוא מנהל דיאלוג אחר עם מה שקורה באותן שמונים דקות בחוץ – כפי שמדווחים עליו בחדשות השעה תשע. גם המצב המציאותי הזה, מנהל דיאלוג משל עצמו עם המציאות של התחנה המרכזית (או של כל מקום אחר שבו יועלה המופע).
 
חלל הבמה הוא מבנה עץ לבוד, בגוון הטבעי שלו, שיש בו ארבע דלתות – שנפתחות ונסגרות בקצב שגובר אפילו על קצב פתיחת דלתות בהצגות הפארסה המשוכללות ביותר. לוח עץ נוסף נוסע בקדמת החלל הזה מעת לעת, כמין מסך דמיוני, שמסתיר ומגלה בו זמנית את המתרחש. הדיאלוגים האלה נטועים בשתי מערכות זמן מקבילות: המשתתפות מציגות באמצעות דפי נייר המציגים כשעון את הזמן העובר, דקה אחר דקה, ובהתאמה מדויקת לזמן האמיתי. מערכת הזמן האחרת היא זו של המחזה "גן הדובדבנים" על ארבע המערכות שלו. המשתתפות, כל אחת בתורה, יושבות בפינה, קוראות בספר המחזה, וכותבות על דפים את הוראות הבימוי של צ`כוב, תולות את הדפים על הקיר ויוצרות "לוח" המתקדם בזמן מראשית אל אחרית.
 
בתוך כך משמיעה אחת מהן את הטקסט של שידורי הרדיו שהיא שומעת באוזניות, כולל קטע ממהדורת חדשות תשע של הטלוויזיה, ובמופע שראיתי נכלל בשידור הזה תיאור של המשך החיפושים אחר גופתה של רוז הקטנה, ואחר כך אנו שומעים את קולו של המשורר רוני סומק המקריא שיר כואב שכתב אל רוז. השיר כשלעצמו מתייחס אל מציאות מצמררת והשמעתו המפתיעה – את גוטמן והמשתתפות - חודרת אל מתחם האמירה האמנותית הבימתית שלהם ויוצרת נדבך חדש למתרחש. 
 
נכנסתי לתיאור כמה ממרכיבי המופע כדי להסביר איך קרה שמצאתי את עצמי מתחבר אל המתרחש בו, בסקרנות הדרגתית, בהיענות הדרגתית וביצירת דיאלוג אילם (הדרגתי)  ממקום מושבי. ברגע מסוים הושיטה לי אחת המשתתפות את לשונה ועליה מודבקת פיסה קטנה שגזרה מאחת עיתוני היום. זה היה קטע על הירי בנעלין. זה היה אולי הביטוי המוחשי ביותר לרצון של גוטמן להזכיר לנו באמצעות יצירתו את שאלת הקיום שלנו כבני אדם במציאות הישראלית יחד עם האקטואליה של התחנה המרכזית, יחד עם האקטואליה הבינלאומית שהתגנבה פנימה באמצעות הדיווח על ההוריקן גוסטב הנרגע ממהלכו, ויחד עם הבחירה במחזה של צ`כוב העוסק במכירתו של נכס המשפחה שעבר מדור לדור.
 
התוצאה בסופו של דבר בעלת איכות ועוצמה הפועלות כמטה קסם המשתלט על הצופה המשתאה. הנראה והנשמע לא תמיד מובן, אבל יש גם רגעים שאפשר להתענג בהם, כמו בקטע הריקוד הצ`פליני מהקסים, ואחר כך להזדעזע מקטע של כאב-אלים. שבע המשתתפות – אפי בן-דוד, ג`ינה בן-דוד, חיה ברשינסקי סגליס, טל גרבינסקי, תמי לבוביץ, יאנה פרידמן והילדה בת ה-11 תמר קריסטיסיאשוילי – שהן שותפות-יצירה לגוטמן, מעניקות חוויה תיאטרונית מקורית ומיוחדת שמטענה מתחיל לשקוע בתודעה כשיוצאים  דרך מסדרונות ארוכים של מפלצת התחנה המרכזית אל המציאות הלא בימתית, הלא מובנת, של הידיעה המזעזעת על עוד רצח של ילד בן ארבע בידי אמו.