בין שמים לארץ
 
בימת התיאטרון בבית ציוני אמריקה כבר מזמן לא הייתה עמוסה כל כך כמו בהצגה החדשה של תיאטרון יידישפיל – 25 שחקנים, להטוטנים וזמרים נדחקו בתוך תפאורה משוכללת מאוד, שאת יופייה ודאי היה ניתן לראות טוב יותר אם הייתה מוצבת על במה רחבת ידיים ועמוקה. אבל העומס לא היה חזותי בלבד. ההצגה הנמשכת יותר שלוש שעות ורבע כולל הפסקה מביאה אל הצופה עושר של תמונות, אירועים, קסמים, שירים, פרקי חזנות, אפקטים ועוד. כל אלה נועדו, כמובן, להעביר תמונות של הדרמה האישית של יאשה מאזור, הקוסם מלובלין שעולם ומלואו כרע ברך לרגליו והוא השווה את עצמו לאלוהים. התמונות אמנם היו שם, אבל הדרמה הגדולה נותרה נרמזת.
 
הרומן הנפלא של בשביס-זינגר בוחן בצורה מקורית מאוד את דרכו הטרגית של יאשה אל הסתגרותו המוחלטת, מבודד מהעולם, וחזרתו בתשובה אל מקורותיו היהודיים. הוא עושה זאת דרך מעשי הקסמים שלו, דרך מיטותיהן של הנשים שכבש, ודרך חלומו הגדול לעוף מעלה מעלה, להשתוות לבורא העולם, וכמי שהולך על חבל דק בין שמים לארץ, בין היותו יהודי בנשמתו ובהווייתו לבין היותו כוכב עולמי שההצלחה מסממת אותו. 

אם תרצו, הרומן של בשביס-זינגר סיפר את קורותיהם הטרגיות של כוכבי זמר, קולנוע, תיאטרון ואמנות שהצלחתם המטאורית הפילה אותם בכניעתם ליצר, לתענוגות החיים ולסמים קשים. העיבוד הבימתי הדגיש, בעיקר במערכה הראשונה, את הסביבה ואת עולם הקסמים והפולקלור על חשבון פיתוח אישיותו של יאשה ועולמו הפנימי המסוכסך. במערכה השנייה אמנם חל שיפור ניכר, אך בסופו של דבר גם כאן היה מחיר כבד של קיצוץ משמעותי מאוד של הפרק המסיים ברומן – תמונת התבודדותו וחזרתו בתשובה המייסרת של יאשה.
 
השחקנים הראשיים: המוזיקה והתפאורה
 
הגרסה המועלית עתה ביידישפיל נוצרה בפולין על ידי הבמאי-כוריאוגרף-מעבד יאן שורמיי, שהגיע לכאן כדי להעלות את הנוסח המגויר ליידיש בתרגום של דינה טייטלבאום-שיין (בעריכה לבמה של שמואל עצמון ומוטי אברבוך). שורמיי הביא עמו את התפאורה המקורית של וויצ`ך יאנקוביאק, שנעורה לחיים מרתקים בסיוע התאורה המצוינת שעיצב מישה צ`רניאבסקי הישראלי. שורמיי גם הביע עמו את עיצוב התלבושות המקוריות היפות של מרתה הובקה, ובעיקר את המוזיקה הנהדרת שהלחין להצגה זיגמונט קונייצ`ני.
 
המוזיקה, כמו התפאורה, הם השחקנים הראשיים של העיבוד המוגדר כדרמה מוזיקלית, שנעה בין אופרה בת זמננו למחזמר פולקלורי. את הצד האופראי מאפיינים התזמור העשיר המובלט היטב בהקלטה של התזמורת הפילהרמונית של ווארשה, ובעיקר בקטעי חזנות מודרניים מאוד בביצוע מדהים של יונתן רוזן, שמפגין איכויות עשירות של קולו ושל מבע רגשי ומרגש של הטקסטים המסורתיים. אני מקווה שיורשה לו להוציא דיסק של הקטעים האלה.
 
את הצד המחזמרי מייצגים פזמונים קליטים  שכתבה המשוררת אגניישקה אושיצקה ותורגמו מפולנית ליידיש בידי רבקה בסמן בן חיים ואבישי פיש. פזמונים אלה כנהוג במחזמר משמשים לביטוי רגשי של כמה מהדמויות, אך הם עוצרים למעשה את מהלך העלילה ובמרבית ובדרך כלל אינם תורמים למהלך הדרמטי. יוצאים מכלל, במידה מסוימת, הם קטעי השירה של יאשה, ואלה גם אינם פזמוניים באופיים. מה שיוצר את התחושה הדרמטית הייחודית לרומן הם קטעי בית הכנסת, שגם אם אין בהם התרחשות של ממש, הם יוצרים את התחושה של דרמה גדולה בזכות המוזיקה ושירת החזן והמקהלה. בניהולו המוזיקלי של מישה בלכרוביץ זוכה הצד המוזיקלי למיצוי מושלם.
 
לצד הצדדים העיצוביים בולטת מאוד עבודת השחקנים בתחום מעשי הקסמים והאפקטים, בהדרכתו של אורי אשכנזי, וקטעי האקרובטיקה והקרקס שעיצב והנחה ערן לביא. שני אלה הפיקו מופעים מהוקצעים מהשחקנים דורי אנגל, איתי בלייברג, נצר אלוני, ניב שפיר, טטיאנה פלזנר ואירמה סטפנוב שנראו ברגעים רבים כאילו לקרקס נולדו.
 
כמובן, בראש עושי הקסמים ניצב השחקן גרא סנדלר בתפקיד יאשה מאזור הקוסם מלובלין. שבמערכה הראשונה התפקיד היה מוחצן בעיקרו וכך גם המשחק האפקטיבי הטוב של סנדלר. במערכה השנייה התפקיד כבר העמיק יותר ועמו גם משחקו של סנדלר, שחשף רגישות ועוצמה ככל שרגעי הנפילה סגרו עליו.
 
בתפקידי המשנה הרבים בלטו ארבע הנשים שיאשה נע ונד ביניהן, אהב, ניצל ואימלל את חייהן: סמדר בן דוד כמגדה שותפתו למופעי הקסמים, שרון ונצובסקי כזפטל, ענת עצמון כאמיליה האריסטוקרטית שעבורה מוכן יאשה ללכת עד התהום, ואליאן דבאל-שור כאשתו המסורה והסובלנית אסתר. לצדן בלטו אנדרי קשקר כאמרגנו הפולני של יאשה, אריאל פורמן הנפלא בשני תפקידים אפיזודיים מרתקים, ושמואל עצמון כצדיק, התוהה כיצד עובר אדם מעל תהום עמוקה. שאר חברי הלהקה השלימו בתנועה מצוינת, בשירה ובמשחק את התמונה הצבעונית הגדולה שיצר הבמאי שורמיי.
 
ההצגה מועלית עם תרגום כתוביות לעברית ורוסית, וגם תרגום סימולטני לעברית.