פרסים ומלגות

המחזאי הצעיר איתמר אורלב זכה במלגת הפיתוח הגדולה בסך 7,500 שקלים על מחזהו "עיוורון" שהועלה בסוף השבוע במסגרת של הקראת מחזות חדשים בפסטיבל "פותחים במה 9” של בית ליסין. הפסטיבל משך אליו 6,000 צופים ב-48 שעות שצפו בחמש הפקות בימתיות ובאחת עשרה קריאות של מחזות חדשים, שכללו קברטים, קומדיות, סאטירות, מלודרמות, ודרמות פרי עטם של יוצרים צעירים, בגילם או בניסיונם המחזאי.
 
בפרסי מלגה נוספים זכו טוביה ציפין על המחזה "מי מכיר את עמוס חפר" (5,000 ש"ח), רחל גיל על המחזה "פועלת זרה" ואילן שיינפלד על המחזה "בנות הים" (2,500 ש"ח כ"א). מחזהו של ציפין גם זכה בפרס אהוב הקהל במסגרת ההקראות, ובפרס אהוב הקהל בתחום ההפקות המלאות זכתה ההצגה המוזיקלית "ברודוויי פינת פרישמן".
 
צוות השופטים למחזות הקריאה, השחקנית-במאית טטיאנה קנליס-אולייר, הבמאית ומנהלת תיאטרון תמונע נאווה צוקרמן, והבמאי-מחזאי בן לוין, העניקו גם צל"שים לדליה שימקו שביימה את "אמסטרדם בלוג" מאת ראובן קלינסקי, ולשחקניות אנה דוברוביצקי וטל לוי שהשתתפו בהקראתו, צל"ש נוסף הוענק שרית הררי שביימה את "סוף העולם של דבי ואלון" מאת ג`ני אייזקס-אלעזרי, ולשחקנים נעמה שפירא שהשתתפה בקריאת "פועלת זרה" מאת רחל גיל, יוסי מרשק, טלי שרון ויעל שרוני שהשתתפו בקריאת המחזה "בקשתה האחרונה של רווקה" מאת נעם גיל.
 
פרסים הוענקו גם לראשונה ליוצרים במסגרת ההפקות המלאות של מחזות חדשים. השחקנית מרים זהר בחרה והעניקה את פרס המשחק לשחקנית ראודה, ששיחקה במחזה האוטוביוגרפי שכתבה יחד עם ברוריה אבידן-בריר, את הפרס לשחקנית המבטיחה העניקה לבת-חן סבג שהשתתפה בהצגה "בראנז`ה" מאת בועז גאון. צל"ש הוענק לשחקנית אדווה עדני שהשתתפה  בהצגת "צל של אישה" מאת שירלי עודד-דורן. השחקן שלמה בר שביט בחר להעניק את פרס המשחק לדודו בן זאב שהשתתף בהצגת "בראנז`ה" וצל"ש לשחקן דן קסטוריאנו, שהשתתף ב"צל של אישה". הבמאי-מחזאי רוני פינקוביץ` בחר לתת את פרס המחזאי לבועז גאון, מחבר "בראנז`ה"; את פרס הבימוי והכוריאוגרפיה לגלעד קמחי עבור "ברודווי פינת פרישמן" וצל"שים למעבד המוזיקלי של ההצגה, אמיר לקנר, ולמעצבת התלבושות שלה, נטשה מרגוליס. צל"ש נוסף ניתן לנעם שמואל שביים את "ראודה".  הפרסים בסך 2,500 שקלים כ"א נתרמו על ידי משפחתו של עו"ד ישראל פלס ז"ל.
 
דבר המבקר
 
מתוך שש הקריאות שראיתי התרשמתי משלוש קריאות של מחזות שלא השיקו לסגנונות הטלוויזיה בת ימינו, ועבודה נוספת עשויה להניב הצגות מרתקות של מחזות בעלי מטען אנושי מיוחד.
 
“בנות הים" מאת אילן שיינפלד -  מחזה מרגש במיוחד המחבר בין אגדת "בת הים הקטנה" למשפחת דייגים בבת ים, החיה בצל טביעתו המסתורית של דייג מצליח ביום שבו נולד בנו, לפני 21 שנים. המחזה כתוב בשפה חיה מאוד, אותנטית, מלאת הומור וכאב, וקריאתו בוימה ברגישות מיוחדת על ידי אסף ציפור, וזכתה לביצוע מרגש במיוחד של מאיה מעוז כעגונה המסרבת להיחשב כאלמנה; של אילנית גרשון המקסימה כבת הים; של פיני טבגר המגלם בחן את תפקיד הבן; של יונתן צ`רצ`י  שמגלם בחום רב את תפקיד השותף הוותיק שלמה ושל דינה בליי המשעשעת כשכנה הנכה שאומצה על ידי המשפחה ומתערבת בענייניה. המלחין עודד זהבי העניק לקריאה פס קול נפלא.
 
"מי מכיר את עמוס חפר" מאת טוביה ציפין - מחזה המציג באופן מקורי את נושא חשיפת הזהות המינית. מורה מואשם בהטרדה מינית של תלמידה והדרך היחידה לטהר את שמו היא באמצעות חשיפתו כהומוסקסואל החי בארון עם בן זוג. המחזה בוחן את הנושא מנקודת מבטם של המורה, המסרב לצאת מהארון, שאותו עיצב במשחק עצור מאוד יונתן סגל, ושל בן זוגו המבקש לחיות את אהבתם בגלוי, במשחק רב עוצמה של טל מוסרי. איציק סיידוף ביים את הקריאה, והשתתפו בה גם נעמי פרומוביץ`-פנקס, חן אשרוב, אהובה קרן, מיכל אטלס-קצירי ומומו טרבלסקי.
 
"אלתרמן שלי" מאת מיכאל בר-זוהר - מחזה המתאר את לילו האחרון של המשורר נתן אלתרמן, וחושף את מסכת חייו המורכבת כאיש משפחה, כמאהב, וכמשורר לאומי. המחזה הוצג כאירוע נפרד ומיוחד. עבודה ופיתוח של המחזה הזה – תוך השמטת המרכיב הפולקלורי שבו – יכולה להניב מחזה מרתק מאוד, ראשון מסוגו במחזאות הישראלית, העוסק בנבכי עולמה של דמות מרכזית בחיי המדינה ובתרבות שלה. רזי אמיתי ביים ברגישות את משחקם-קריאתם של אלי גורנשטיין שהיה מרגש מאוד כאלתרמן הגוסס, סנדרה שדה שמגעה ללב כאשתו המסורה והיודעת, השחקנית רחל מרקוס, ענת זמשטייגמן, שברירית כבתו תרצה (אתר) שעולמה המסוכסך העיב על חייו, ומותו הותיר אותה חשופה אל מותה הטרגי, ורזיה ישראלי התוססת גם בכאבה כאהובתו, הציירת צילה בינדר. עמם הופיעו מיכאל כורש כבן גוריון, איציק סיידוף כמו"ל של אלתרמן, נינה קוטלר כאחות בבית החולים וג`וש שגיא כרופא, וכן דן קיזלר, חן אשרוב והילה ברייר כתלמידי תיכון המעלים מסכת משירי אלתרמן. את המוזיקה המקורית היפה כתב אריאל קשת.
 
עולים חדשים ושירים ישנים
 
מדרך הטבע - את עיקר תשומת הלב באירוע הזה לוכדות ההפקות המלאות, והשנה נראה כי לכל אחת מהחמש יש סיכוי לצבור תאוצה, אם במסגרת בית ליסין או בנפרד. המשותף לארבעת המחזות הדרמטיים שהועלו במסגרת הזאת הוא הניסיון לבטא נושאים כבדי משקל –נשים מוכות, עולמם של עולים מרוסיה, סדרי עדיפויות של קריירה ומשפחה,  בדרך של הומור, לעתים אף הומור-שחור. ארבעתם זכו למשחק משובח, בימוי מעניין – ופה ושם הם יכולים להרוויח עוד כמה מניות במקצי שיפורים. הביקורת עליהן תיכתב כאשר הן יועלו במסגרת הרפרטואר של התיאטרון.
 
ההפקה המלאה החמישית, “ברודווי פינת פרישמן" היא סיפור נפרד. כאן מדובר בניסיון מעניין ליצור ב-60 דקות סיפור מחזמרי המתאר 60 שנות מחזמר ישראלי. כתב וערך אותו דניאל אפרת, שהוא גם הרוח החיה במיוחד בצוות השחקנים-זמרים-רקדנים (בית צבי, כבר אמרנו?) שכלל גם את הילה זיתון, דקלה הדר, רויטל זלצמן, יוסי טולדו ושחר ישי. בבימויו של גלעד קמחי, הכולל את הכוריאוגרפיה, הם יוצרים שרשרת מרתקת של הברקות לשון ולהיטי-זמר שסוחפים אותם ואת הקהל אל היהלום שבכתר – מחזמר-בזק של 60 שניות על מה שזה עתה עשו ב-60 דקות.
 
אני מקווה כי עד להרצתו המלאה של המופע הזה יתעשתו יוצריו ויתקנו כמה עיוותי תחקיר שנפלו לתוכו ברוב התלהבות. זה יישמע קטנוני אבל "תל אביב הקטנה" לא הייתה מחזמר, וגם ככזאת לא הייתה ראשונה בחוויה הישראלית. קדם לה, בין השאר, המופע "ת"ק על ת"ק" של הקאמרי. המופע נפתח במטח של אזכורי שמות אך הדבר אינו מכסה את העובדה שמחזמר ראשון אצלנו היה אולי "סנונית בחוף מיומבה" של יוש, שהועלה בהבימה, ואולי בעצם היה זה המחזמר הגדול "שולמית" של משה וילנסקי בכיכובה של שושנה דמארי, שהועלה בגן בית ציוני אמריקה, שפינה את מקומו ברבות הימים למגדל משרדים גדול מזה ולאולם התיאטרון שבו הועלו המופע הזה, ארבע ההפקות האחרות וגם הצגותיו השוטפות של תיאטרון בית ליסין.
 
ערן עצמון יצר תפאורה קלילה ויעילה, שדולב ציגלר האיר אותה נפלא (כשם שעשה לארבע ההפקות האחרות).