הצגת תיאטרון החאן הירושלמי מביאה לקהל הישראלי מחזה פוליטי-פיוטי על החיים תחת אש, מוות וכיבוש
השריד האחרון של האופטימיות
"אדמה קדושה" הוא מחזה נועז שאיננו זקוק לפרשנות פוליטית. המחבר, מוחמד קאסימי, נולד באלג`יר ולמרות שכבר 25 שנים איננו חי בה הוא נושא בעורקיו מטען כבד של כיבוש. כמו הסטודנט הצעיר במחזה שלו, שחפר באדמה וגילה בה את הריח של המוות, את שרידי הגופות ואת הפחד, ובמחי פחד גדול הפך להיות שאהיד של אלוהיו, כך ניתן לראות את קאסימי החופר בשפתו הפיוטית בדרמה של הכיבוש, ומתאר את אבריו המרוטשים, את דם התקווה התמימה ואת עשן האימה הספוגים בו.
זהו סוד כוחו של המחזה המסקרן הזה. הוא מתרחש אמנם באלג`יר אך למעשה בכל מקום שההרס והחורבן כבר זרעו בו את הייאוש, ועדיין יש בו חיים המבקשים מוצא. הוא מספר את מחיר של קדושת האדמה בכל מקום שיש בו רצח עם בשמה. הבמאית נולה צ`ילטון רואה במחזה את אסון דארפור. אבל היא יודעת שעצם העלאת המחזה בבימויה וכאן בארץ הקודש מעניקה לו משמעות של כאן ועכשיו. ואולי זה יתרונו של המחזה, שהוא מרשה לנו להישיר מבט אל הקרוב ביותר אלינו.
עלילת המחזה מתארת בית שניתן לכנותו "מוצב משפחתי" שעדיין ניצב על תילו בין טנקים, דחפורים, בניינים הרוסים, מתים עשנים. במוצב הזה, מה שהיה פעם בית מגוריה של המשפחה, חיים מיילדת ובעלה, בנם הסטודנט, ונערה שאמה הרופאה נעלמה במחסום, וגם החתול שלה כבר פצוע אנוש. הם מנסים להרים ראש, הם רואים ומנסים לא לראות מה שנשקף מבעד לחור הגדול שנפער בקיר הבית.
אל המוצב הזה מגיע חייל חמוש, שהפחד נשקף מעיניו ובוקע מגרונו. גם כשהוא בא להיות כובש הוא הופך להיות בעצמו כבוש. גם כשהוא פורץ פנימה לחפש מי הבעיר צמיגים או את הדגל "שלנו" הוא מחפש מקלט שבו יוכל להמשיך לשמוע באוזניות את הקנטטה "בבל" מאת איגור סטרווינסקי. אני בן אדם טוב, הוא שב ואומר ומנסה להרגיע את הנערה, או את המיילדת. ובעיקר את עצמו. אם אינני טועה בטקסט הפיוטי של קאסימי אין אזכור אחר לטוב. כשהוא אומר זאת זה גם השריד האחרון של האופטימיות.
אבל גם זו בסופו של דבר נכנעת לבנליות של הייאוש, של רצון הסטודנט להיות שאהיד. הוא הורג חייל הניצב מתחת לבית באמצעות השלכת מקלט הטלוויזיה שהחייל שבר בחרדתו הגדולה כשהוקרנו בה צילומים משדה ההרג של פיגוע. זה רק אחד מהסמלים הרבים שיש במחזה הזה, כמו הקנטטה של סטרווינסקי, כמו ששמו של החתול המדמם הוא ישו. כמו הנרגילה והערק. כמו האמת של האב הנשלפת כמאכלת ברגע של אמת, שאין אחריו לא אייל ולא אלוהים.
"אדמה קדושה" איננו מחזה קל ונוח. השפה הפיוטית שלו המוגשת כאן בתרגום נפלא של דורי פרנס מתנגשת בשפה המדממת של המציאות. יתר על כן, השפה הזאת מאפשרת לדרמה האנושית להעצים את העלילה הפשוטה כשלעצמה. ובעיקר – היא מאפשרת להיאחז בה כאמצעי "נוח" להתמודדות עם הזיהוי הלוקלי של המתרחש במחזה. שהרי תמיד יהיה מי שיסרב לראות את מה שמתרחש מתחת לחלון ביתו.
שני צדדיו של מטבע הפחד
נולה צ`ילטון ביימה הצגה שבה הדגש הוא על משחק עדין, מאופק ורגיש מאוד. אין כמעט רגע של הגזמה, אין כמעט צליל של צעקה. צוות השחקנים שלה מהלך כמעט בשולי הטקסט, כאילו הם משתדלים לא להפריע לנאמר על ידם. עם זאת צ`ילטון מעצבת עוצמה מיוחדת במשחקם בכך שהיא נותנת לכל אחד מהם למצוא את המפתח האישי-אנושי שלו לדמות שהוא חי על הבמה.
כך, בתפקיד הנערה, עירית פשטן באחד מהישגי משחקה הגדולים, וכמוה אריה צ`רנר בתפקיד הבעל-האב שמבין כי קזינו החיים הגיע אל ההימור האחרון. השקט הפנימי שהם משדרים במשחקם מבטא אימה וייאוש, כשם שפלורנס בלוך מעצבת ברוך נשי מאוד את הניסיון הנואש של האישה והאם, המיילדת, להציל את מה שהיא יודעת שאבד כבר.
יואב היימן בתפקיד החייל וויטלי פרידלנד בתפקיד הסטודנט-השאהיד מעצבים מצוין את מה שנראה כשני צדדיו של מטבע הפחד. שניהם מגיעים לשיאי משחקם במונולוגים המצמררים, המקבילים שלהם: זה של החייל המתאר את אברי הקנטטה הנערצת עליו, וזה של הסטודנט המתאר את חשיפת אברי הגוויות בידיו.
מרים גורצקי עיצבה תפאורה מעניינת, גם אם שונה מאוד מזו שקאסימי מתאר בתחילת המחזה. עם זאת נראה לי כי העיצוב ובמידה מסוימת גם ההצגה בכללה נקלעו למלכודת של בימת החאן הרחבה, וגם התאורה האפקטיבית מאוד של רוני כהן לא כיסתה על המרחב המוגזם של זירת ההתרחשות. נועה רום עיצבה תלבושות טובות, ודורי פרנס גם תרם מכישרונו כעורך פס קול המוזיקה.
העזתו של החאן הירושלמי להעלות את המחזה הזה ריגשה מאוד את מוחמד קאסימי, כפי שאמר בריאיון למעריב, ובישר על כוונתו לבוא לצפות בה. עד כמה ההצגה תרגש את הצופים בה בארץ, ועד כמה ירצו לאותה כאן, זו כבר שאלה פוליטית שאני רק יכול לשער את התשובה עליה. ואולי, בכל זאת, אני טועה.
15/09/2008
:תאריך יצירה
|