הצגה שטוחה

את "שמו הולך לפניו" הסאטירה הראשונה של אפרים קישון אני זוכר כנער שכל הצגה הייתה בעיניו כמו נס
חנוכה. משום כל אותם נסים ונפלאות של ילדותי עודני מתייצב בתיאטרון בתקווה שזה ימשיך, שהשחקנים ישכרו אותי בכישרונם, שהבמאים יטלטלו אותי בתמונת הבמה שהם מכשפים, ושהמחזאים יגידו לי משהו שאשא עמי. לא פעם אני נופל בפח ומתלהב, אולי גם יתר על המידה, ולהפך, מתאכזב וגם כאן לעתים יותר ממה שראוי אולי.
 
אני כותב את הדברים כיוון שהזיכרון מתעתע לעתים, כמו במקרה הזה. בעצם כל מה שזכרתי מאותה הצגה בהבימה הוא שזה היה מצחיק ואת יהושע ברטונוב, זקן שחקני ישראל, כמחלק התה הפיקח. בחידוש של הקאמרי ותיאטרון חיפה מחליפה תיקי דיין את ברטונוב, ואת המחזה, שטחי ככל שהיה מצחיק, מלפני חמישים וחמש שנה מחליף עיבוד שאיבד גם את המעט שהיה במקור.
 
העלילה הפשטנית מתארת בשפה פשטנית ודי יבשה איך עולה חדש מוברג באי רצון למשרת ניהול ממשלתית בעזרת מכתב המלצה שגיסתו של העולה מאלצת את דייר המשנה המובטל שלה לכתוב. הסאטירה של אותם ימים כיוונה לעבר כל עבר: עולים, ותיקים, מנהלים, פקידות, ממשלה וחברה. בסוף המחזה כאשר האמת נחשפת, העולה נזרק ממשרתו והסמנכ"ל ועוזרו המושחתים חוגגים את הצלתם. כילד כאב לי הלב על שלמה בר-שביט שהיה הפשפש שעלה למעלה ונפל למטה. כמבוגר אני תוהה אם קישון הבין באמת את המשמעות של מה שכתב, אם סיום כזה אכן נכון לסאטירה, ולמה לא הפנים את סיומו של "רביזור" מאת גוגול, שאין לי ספק כי שימש לו השראה, ואפילו רק חלקית.
 
אבל יותר מתהיות אלה אני תוהה על הגרסה החדשה המוצגת עתה, שבכל רגע שלה שומטת את הקרקע מתחת רגליה שלה. אם לשפוט על פי הצגתה היא כנראה אמורה להיות מין פארסה של דלתות  נפתחות ונסגרות, או אולי סאטירה על הסאטירה המקורית.
 
הבמאי משה נאור ויתר על המרכיב הרציני החיוני לסאטירה וביים הצגה שטוחה, לא מעט בסיוע הרע של תפאורת הדלתות השטוחה של לילי נחשון. ההצגה אמנם שבה והוכיחה את כשרון ההצחקה של תיקי דיין, עם ח` וע` מודגשים לעייפה, רוזינה קמבוס ואודליה מטלון – כל אחת בדרכה המיוחדת – ואת יכולתם המובהקת של שלמה בר-אבא (עדין מהרגיל), אבי אוריה, יוסי קאנץ ואפילו עמי סמולרצ`יק להצחיק. כולם נקראו למצות צחוקים מפירורי לחם, מכוסות תה, מטלפונים וממתי מעט משחקי מילים וכמה מצבים שנועדו כנראה למלא את מה שחסר בטקסט.
 
עפרה קונפינו עיצבה תלבושות סבירות, חני ורדי האירה בלי מאמץ. יוסי בן נון שעשה עבודה מוזיקלית נפלאה של שיבוץ שירי תקופה ב"היה או לא היה" הוכשל הפעם לבצע מין שידור חוזר של התרגיל.
 
בתכנייה להצגה מובאים דברי סניגוריה שנכתבו לפני 55 שנים בתכניית אותה הצגה ובעיתונים על עצם העלאת קומדיה מחיי הארץ. מאז זרמו צחוקים מקוריים רבים על במות התיאטרון בארץ ולא צריך תירוץ לשם כך. כל מה שצריך זאת קומדיה וסאטירה טובה. היו כאלה, גם של אפרים קישון, ושמם הולך לפניהם. "שמו הולך לפניו" של הקאמרי-חיפה הוא רק נסיגה מצערת.