המוזיקה של פוצ`יני ב"נערה מהמערב הפרוע" וההפקה המערבונית הססגונית שלה הם שני הסברים אמנותיים טובים ליוזמה של האופרה הישראלית לייבא מלוס אנג`לס את יצירתו המקופחת בדרך כלל של המלחין האיטלקי.
אופרה עם סוף הוליוודי
האופרה הזאת, שנכתבה בשנים 1909-10, בין הגיחה היפנית של "באטרפליי" לחידה הסינית של "טוראנדוט", דומה במרקם העלילתי ובעיצוב שניים מגיבוריה ל"טוסקה". זהו סיפורה של אישה חזקה, מיני, שהתיישבה במושבת כורי זהב במערב ארצות הברית, והיא מושא תשוקתם של הגברים הרבים שם, ובראשם השריף ראנס.
אלא שמיני, בעלת הבר הגדול שבו הם מבלים את זמנם, שותים, משתכרים, משחקים פוקר ומחביאים את הזהב שלהם, חולמת על גבר אחר, שאותו פגשה אי פעם והנה הוא מופיע באכסנייה, בדמותו של דיק ג`ונסון. עד מהרה יתברר שהוא בעצם השודד המבוקש רמירז.
בעוד טבעת המצור המאיימת ללכוד את ג`ונסון-רמירז מתהדקת סביבו, פורחת אהבתה של מיני והיא נכנעת לקסמיו ומעניקה לו את זכות הנשיקה הראשונה שקיבלה מגבר, אי-פעם. השריף רואה הכל ועיניו כלות, וכשהמרדף שלו אחרי הפושע הנמלט מתאחד במערכה השנייה עם המאבק שלו על אהבתה של מיני מגיעה האופרה לשיאיה – בנוסח המערכה השנייה של טוסקה. מיני עושה אתו עסקה קטנה, אך מצליחה להערים עליו ולזכות בחייו של אהובה.
השריף אמנם איננו מת בסוף המערכה השנייה, והוא ממשיך לרדוף אחר יריבו, אך גם האופרה כולה מסתיימת בשונה מטוסקה, או בטרפליי, או לה בוהם. מיני האוהבת פורטת על מצפונם הנרגש של הגברים הקשוחים, מזכירה להם את טוב לבה ונאמנותה, ויחד עם אהובה הם עוזבים את המקום לבנות לעצמם את אושרם, אי שם.
סיום הוליוודי, ובלי ספק הרעיון הקולנועי (וליתר דיוק של הראינוע) קסם לפוצ`יני, הן בנושא המערבוני והן בסוף-הטוב הלא אופייני בעולם האופרות המלו-דרמטיות.
השימוש בסוסים ראוי לגינוי
כבר כשעלה המסך על המערכה הראשונה היה ברור – למי שהתעלם מכל ההבטחות של מסע הפרסום המוקדם – כי אכן מדובר בהפקה ראוותנית, בבימויו של קרלו דל מונקו, שדאג לצד החזותי הכללי. העיצוב של התפאורה והתלבושות, בסיוע תאורה מצוינת, היה ללא רבב במערכה הראשונה ובמערכה השלישית. לעומת זאת, במערכה השנייה, האינטימית, העיצוב ההפגנתי היה מכוון להבליט את הנוף מסביב לבקתה, בעוד שהדרמה הגדולה התרחשה דווקא בתוכה.
הופעתם הראויה לגינוי של סוסים חיים על הבמה, והשלג הבלתי פוסק שנערם בצורה מגוחכת ברצועה צרה לרוחב הבמה, הבהירו חד וחלק את מה שהצד המוזיקלי של ההפקה רמז בקול תרועה רמה - אנחנו בסרט עם פס קול כמעט סוראונד.
יצירה מהפכנית ביחס לפוצ`יני
והנה כך הגענו סוף סוף אל המוזיקה – של פוצ`יני מזה ושל ההפקה הנוכחית מזה. ואלה שתי "יצירות" עצמאיות זו מזו. מבחינתו של המלחין האיטלקי מדובר ביצירה עשירה, כמעט מהפכנית ביחס ליצירותיו עד אז, וניכרת בה השפעתו של דביסי בתחום רוחב היריעה המוזיקלית שהוא פורש מהפרליוד הפותח ועד לסיום הסנטימנטלי.
המערכה הראשונה היא הארוכה מבין השלוש, ומבחינות רבות העשירה ביותר במרקם. יש בה סצינות המוניות בנוסח תמונת הרחוב של לה בוהם, אבל בהתאם לדמיונו המפותח של פוצ`יני היסוד המאצ`ואיסטי מקבל ביטוי מופגן. בה בעת אין הוא מהסס לתת לגברים ה"חזקים" קטעי אריות רגשיות, כמעט בכייניות, שנועדו להדגיש דווקא את חולשתם, הרחק מבית וממשפחה.
המוזיקה של מיני, לעומת זאת, נועדה להדגיש את גבורתה בעצם היותה אישה בודדה בחבורת כורי הזהב, ולא סתם בודדה, אלא גם חזקה מכולם, נחושה ובעלת תושייה, ממש כמו אנני אוקלי המפורסמת ששרה "כל מה שאתה יכול לעשות – אני עושה טוב יותר". גם הדרישה הקולית שפוצ`יני מציב לזמרת המגלמת את מיני שייכת למנעד קולי תובעני במיוחד – מה שמסביר אולי את העובדה שרק מעט מאוד זמרות ששות לשיר את התפקיד, אפילו ברסיטלים, וגם את מיעוט ההקלטות המסחריות של האופרה בשלמותה.
לעומת זאת פוצ`יני דווקא תומך מאוד בנגישות הקולית לתפקידיהם של השריף (בריטון) והשודד (טנור) המאוהבים במיני, וקטעי האריות שלהם קולחים ופופולריים אצל זמרים רבים.
ובאשר לקטעי המקהלה – במערכה הראשונה ובשלישית – מדובר בצעד קיצוני מאוד של פוצ`יני, באשר מדובר במערך פוליפוני מורכב מאוד, עם הרבה קטעי סולו קצרצרים, שנושא למעשה את כובד המשקל העלילתי. כמו בטיפול המוזיקלי בדמותה של מיני כך גם בעיצוב במקהלתי מבשר פוצ`יני על הישגו הגדול יותר שיבוא באופרה האחרונה שלו, טוראנדוט, שתהיה גדולה ומשוכללת יותר מבחינה מוזיקלית.
התזמורת בולעת את המקהלה
המנצח בהפקה הזאת, ג`וליאנו קרלה, גילה התלהבות רבה מדי לעושר התזמורתי בתמונות ההמון ועמימות מוזרה לקווים המלודיים העדינים בקטעים האינטימיים, ובשני המקרים זה פעל נגד המקהלה מזה ונגד הסולנים מזה, ובקטעים המשותפים התזמורת בולעת את המקהלה, שהעלימה את הסולנים כלא היו.
ג`אניס ביירד, שהרפרטואר שלה כולל תפקידים תובעניים מבחינה קולית, מאת ואגנר או שטראוס, אמנם הפגינה את היכולות הקוליות שלה הנדרשות לתפקיד של מיני, אבל זה בא בעיקר על חשבון העיצוב המוזיקלי של הדמות. גם מבחינת המשחק מדובר בגילום מוחצן ביותר, של מחוות תנועה כמו הליכה או יציבה "מערבוניות-קולנועיות".
הוא הדבר ביחס לג`וליאן גאבין, שיש לו טנור יפהפה עם גוונים כהים מרתקים, אך הוא נאלץ ל"הוכיח" במשחק מוחצן את המאצ`ו, והיה נוכח-נעדר דווקא ברגעים החשובים באמת, שבהם השודד החזק חושף רוך ורגישות.
מי שיצר דמות מסקרנת יותר היה זמר הבריטון, יליד איראן, אנושה גולסורקי בתפקיד השריף ג`ק ראנס. הוא הצליח איכשהו לשחק את דו-המשמעויות של הדמות – קשוחה ואנושית, אוהבת ונוטרת, שולטת ונשלטת. הוא גם הפגין יכולת קולית, כאשר התזמורת לא כיסתה עליו כמו על עמיתיו.
בסיכומו של דבר, "הנערה מהמערב הפרוע" מייצגת במידה רבה עונה לא אחידה ברמתה באופרה הישראלית. זה טבעי, גם כאשר זה מצער. אך כדרכן של עונות, הנה זו הולכת ובפתח כבר מציצה העונה הבאה, החגיגית עם הבטחותיה. שיהיה לכולנו בהצלחה.
מועדי מופעים
מאת: צבי גורן
18/07/2004
:תאריך יצירה
|