מלחה"ע הראשונה מבעד עיני סוס

בתיאטרון האנגלי אין עונת סתיו. בניגוד לגשום השגרתי  או ליום שמש מפתיע, העונה התיאטרונית נמצאת בתנועה מתמדת קדימה. עוד בטרם החלה הצגה חדשה את המירוץ המקדים שלה וכבר נושפות בעורפה הצגות חדשות. זה נכון בכל מה שנוגע לתמונה הכללית, כשכל תכנייה כבר כוללת פרסומים של הצגות שיועלו בקיץ הבא, אצל המתחרים, בווסט אנד או בשתי הלהקות הנתמכות הלאומיות-מלכותיות. וכדי לתת את הטעם – ואולי את הרעיון מתי להגיע לכאן הנה לרשותכם סוד גלוי: בעוד כשנה, באוגוסט 2009, המלט חוזר והפעם עם ג`וד לאו ובבימויו של קנת בראנה. את בראנה אני מקווה  לראות במהלך הביקור הזה במחזה פלטונוב של צ`כוב.
 
עד אז, ועד להצגות האחרות שאראה – כולל אדיפוס  עם רייף פיינס ומופע מחול מיוחד עם ז`ולייט בינוש שעליהם אכתוב ברשימה הבאה – הנה סקירת ארבע ההצגות הראשונות שראיתי בתיאטרון הלאומי המלכותי, ובראשן הלהיט הגדול "סוס מלחמה" [WAR HORSE] -  עיבוד בימתי מרהיב של רומן מאת מייקל מורפורגו המתאר את קרבות מלחמת העולם הראשונה מנקודת מבטו של הסוס ג`ואי. ברקע לסיפור המרגש שלו ושל הנער בילי שגידל אותו ואחר כך כשג`ואי גויס למלחמה הוא יצא בעקבותיו אל החזית בצרפת. הנתון המדהים הוא שהאנגלים לבדם גייסו מיליון סוסים למלחמה הגדולה ורק 62 אלף מהם שבו לאנגליה, כמוהם כרוכביהם בגדודי הפרשים, חבולים, פצועים, נכים או גוססים, וכמוהם גם הם גיבורי הניצחון על הגרמנים.  כאשר בסוף ההצגה הלהקה הגדולה שרה ”זכרו אותנו", זו אולי ההזדמנות היחידה לתת כבוד לסוסים, שלקראת סוף אותה מלחמה כבר הניפו את גופם ורגליהם הקדמיות אל מול סוס מלחמה אחר שהתייצב מולם במלוא המפלצתיות – הטנק.
 
ההצגה  הזאת היא הפקה משותפת של התיאטרון הלאומי ושל להקת בובות הקפיצים (HANDSPRING PUPPET COMPANY) שיצרה להצגה הזאת סוסים, אווז ועורבים שאת כולם מפעילים שחקנים-רקדנים שמעניקים לבובות נשמת חיים, אופי, רגשות ותחושות, ואפילו שפה ברורה ומדויקת בלי אף מילה.  שלושה שחקנים מפעילים את ג`ואי, שניים מהם בתוכו, ואחד הוא ה"מוליך" החיצוני. כך גם מופעל חברו, הסוס הערבי הגזעי טופתורן. שני הצוותים מחוללים נפלאות, וקיט הרינגטון הצעיר כובש במשחקו המרגש בתפקיד אלברט. מערכת היחסים בינו לבין ג`ואי מזכירה במשהו את זו של ``אקווס", והכוריאוגרפיה והעיצוב של הסוסים מזכירה במשהו את הגרסה הבימתית של "מלך האריות", אבל להצגה הזאת יש ייחוד ברור, הן בגלל הנושא והסיפור והן בזכות העיצוב הכללי.
 
הפעם, שלא כרגיל, אין תפאורה כבדה על הבמה הגדולה של אולם אוליבייה. המעצבת בחרה להשתמש בקטע ש"נקרע" לכאורה מספר רישומים שהיא יצרה בעקבות ציור דהוי של סוס ושמו ג`ואי, שהיה בין מקורות ההשראה לרומן. הקטע הקרוע הוגדל ונראה כענן מרחף לכל רחבה של הבמה, ועליו הוקרנו רישומים שונים אשר צוירו כביכול על ידי  אחד הקצינים שנהרגו באחד הקרבות. התוצאה של ההחלטה הזאת היא במה ריקה שרק אבזרים חולפים ומעברים מהירים בין התמונות ממלאים אותה ואפילו הופכים את הבמה כולה לספר חי. ורק פעם  אחת נוצלה מעלית הבמה המסתובבת, בתמונה שבה חיילים משני המחנות היריבים ניצבים בחפירות, אלה מול אלה, כאשר לפתע מגיע ג`ואי, נלכד בגדר התיל ושני חיילים "אויבים" מניפים דגלים לבנים וממהרים לחלצו.
 
זו גם התמונה עם המסר האנטי-מלחמתי המובהק, לצד תמונות אחרות המעבירות את הרעיון. בעיקר זה קורה בכל הנוגע לדמותו  של הקצין הגרמני מילר שמציל את נ`ואי משירות בצד הגרמני של החזית. פטריק או`קיין השלים במשחק מלא הומור ואנושיות חמה את מסר האחווה שמביאה עמה דמותו של הקצין הזה.
 
קינת האהבה של  וויילד
 
האנושי וההומור הכואב ממלאים את דפי המחברת שבה כתב אוסקר וויילד את איגרת הפרידה מאהובו הבוגדני לורד אלפרד "בוזי" דגלאס. האיגרת הזאת,  הנושאת  את הכותרת הלטינית DE PROFUNDIS (ממעמקים), היא אולי אחד הביטויים המרתקים של מעמקי הרגשות המרכיבים את הדיוקן הנפשי, על  מטען החוויות המלווים את קורות היחסים הנרקמים בין שני בני אדם שכוח עמוק מאוד מחבר אותם.
 
וויילד כתב את איגרת הזאת בינואר 1897, בכלא רידינג, שבו ריצה את חצי השנה האחרונה מעונש מאסר של שנתיים ועבודת פרך בגין הומוסקסואליות ומעשי סדום. התקשורת והציבור חגגו את נצחונם על הסוטה שעד אז היה נערץ כמחזאי ומספר. למותר לציין כי בוזי ההולל "שכח" את מיטיבו שהרעיף עליו אהבה ותמך כלכלית במשוגותיו.
 
במאי אותה שנה השתחרר וויילד מהכלא ויצא לגלות בצרפת. כעבור שנתיים וחצי מת בחדר במלון פריזאי. חמש שנים אחר כך הותר לפרסם נוסח מצונזר של האיגרת ורק ב-1962 היא פורסמה במלואה. אנגליה והעולם המערבי למדו אז את מעמקי הכעס, הכאב, הייאוש והאכזבה  שבהם שקע וויילד, ואת עומק הסליחה של לב שלמרות הכל לא פסק לאהוב.
 
בערב השני שלי בתיאטרון הלאומי ישבתי מרותק לנאמר באיגרת כפי שהגיש אותה השחקן קורין רדגרייב. ישוב כל העת על כיסא במרכז הבמה, כל משחקו בקולו העמוק. פה ושם מהסס, מגמגם כשהוא מעלעל בפנקס שבו נכתבה האיגרת. זה היה תיאטרון נטו, והדרמה הגדולה הוגשה בפשטות, נקייה מפעלולים.
 
פינטר צעיר וכבר מפוכח
 
בהמשך ישיר ואחרי 50 דקות החלה באותו אולם, הליטלטון, הצגה מיוחדת של שני מחזות קצרים ומוקדמים של הרולד פינטר, מאותו עשור של מחזותיו החשובים – "מסיבת יום הולדת", "סוכן הבית", "המאהב", ו"השיבה הביתה". שני המחזות הקצרים שהוצמדו לערב אחד - "כאב קל" מ-1958 ו"נוף" מ-1967- נראים, למרות העשור המפריד ביניהם, כשתי מערכות של מחזה אחד.
 
דמויות "כאב קל"  הן פלורה (שמה רומז למומחיותה כמטפחת את גן הבית) ובעלה האינטלקטואל אדוארד, זוג שכבר חווה ניכור וריחוק, כפי שניתן לשמוע בדו-שיח ביניהם.  אלא שאדוארד חווה גם את התעוררות הפחד מפני היותו מיותר, זקן ומת-חי. את הפחד הזה מייצג מוכר גפרורים אילם הניצב בשער הגן כפסל, לבוש שחורים בלואים. כאשר הוא יוזמן להיכנס לשתות תה, הדרמה של אדוארד ופלורה תקבל את התפנית שממנה פוחד אדוארד: חילופי תפקידים בינו לבין מוכר הגפרורים.
 
במחזה השני "נוף" בני הזוג הם בת` ודאף, ואין להם צורך באדם השלישי למניין הנתק המוחלט בינהם. הפעם אין דיאלוג אלא רק סדרה של מונולוגים הנאמרים משני קצוות של שולחן ארוך. אין מגע פיזי ואין קשר בין המונולוגים שלו לאלה שלה.
 
פינטר במיטבו במחזות האלה. עולם האבסורד שלו מתחבר להפליא לשפה העשירה שלו, שיש בה הומור דק מן הדק, ולפתע משהו אלים ומפחיד. זהו אחד המאפיינים הברורים שלו כמחזאי. אולי משום היותו מפוכח מאשליות. ואולי משום שהוא עצמו שחקן תיאטרון וקולנוע, במאי ותסריטאי, השפה שלו חיה מאוד, אותנטית וברורה.
 
זה בא לידי ביטוי מובהק במשחקם של שניים מטובי השחקנים הפועלים היום על בימות לונדון: סיימון ראסל-ביל, שמן, בעל קול שיוצר לנאמר על ידו גוונים חדשים בכל מילה, שורה או פיסקה. העזר כנגדו היא קלייר היגינס, שחקנית שצוברת פרסי יוקרה בזכות יכולתה ליצור דמויות מלאות ומרתקות. שתי הנשים שהיא מגלמת בערב הזה הן שתי פנינים חדשות באוסף הגדול שלה. יחד אתם מגלם השחקן הצעיר ג`יימי בימיש את מוכר הגפרורים האילם. בימיש הצליח ליצור מבעד למסיכה על פניו  את החידה הפינטרית של דמותו כזר המאיים על הקיים, ותופס את מקומו. ואולי פינטר באמת כתב על החברה הבריטית, שהכניסה לתוכה זרים שהחלו לתפוס את מקומם של בני האי הזה? לא אתפלא.
 
ברשימה הבאה: "אידיוט" של דוסטוייבסקי בעיבוד של תיאטרון-קולנועי, "טורנדוט" נוסח ברכט ובינוש רוקדת להנאתה...