ברכט מפתיע, "אידיוט" כסרט חי, פארסה אירית לוהטת וז`ולייט בינוש אחת. צבי גורן מלונדון
הנסיכה האדומה
מחוץ לכתלי ממסד התיאטרון האנגלי יש חיים. ולא רק בווסט-אנד, שלא הכל בו מחזות זמר או קומדיות שטחיות. אחד המוסדות הבולטים כפרינג` ממסדי, הוא תיאטרון המסטד הסמוך לסוויס-קוטג`. ההצגות שם זוכות במקרים רבים לשבחי הביקורת והקהל האנגלי ממהר להגיע לשם לפני שייעלמו ההצגות, שרצות ארבעה שבועות בלבד. הגעתי לאחת ההצגות האחרונות של "טורנדוט" - לא המחזה הקלאסי של גוצי, ולא האופרה הבלתי גמורה של פוצ`יני,אלא המחזה האחרון מאת ברטולד ברכט.
אכן, מלכתחילה מדובר בהפתעה, כי המחזה נכתב ב- 1953, זמן קצר אחרי המרד הגדול במזרח-גרמניה שדוכא באכזריות על ידי וולטר אולבריכט, נאמנו של סטלין. זה היה המחזה האחרון שברכט כתב וייתכן שיש קשר סמוי בין הדברים. ברכט נטל את האגדה הסינית והפך אותה לקומדיה סטירית על כל מה שנופל תחת ההגדרות רודנות, שלטון כוחני, ובמיוחד "שמאל אינטלקטואלי" המכופף את גוו מול אדוניו השליטים, שדאגתם איננה נתונה לעמם אלא לעצמם. ברכט ידע היטב ששתיקת הכבשים שלו משרתת את המשטר הקומוניסטי ואת הדיכוי, אך בתמורה הוא היה יכול לבחון את סבלנותם באמצעות האנסמבל הברלינאי שהם מימנו עבורו. בבחינת "שתוק לי ואשתוק לך". אך ברכט גם ידע לפעמים להערים על אדוניו ונראה כי הוא עושה זאת ב"טורנדוט" שלו, שאינו מחזה משובח.
העלילה מספרת על קיסר סין השולט לבדו בשוק הכותנה. משבר כלכלי מאלץ אותו לגייס לעזרת ההון שלו עדת חנפנים אינטלקטואלים, שלתוכה חודר גנגסטר, שעוד יהיה בחיר לבה של בתו, הנסיכה טורנדוט. בסופו של דבר, ובהצגה המשעשעת למדי בתיאטרון המסטד, כולם לובשים אדום ומניפים ספרון אדום. אינני בטוח אם מחוץ לבתי ספר למשחק או בפרינג` יש סיכוי למחזה הזה, שלפחות באנגליה מציגים אותו בפעם הראשונה. אבל כתגלית מפתיעה זה היה מעניין.
הנסיך והבמאית
התגלית הבאה שלי, והפעם בקוטסלו, האולם הקטן של התיאטרון הלאומי, היא שחקן צעיר בשם בן ווישו. ווישו מככב בתפקיד סבסטיאן האריסטוקרט המפונק בגרסה הקולנועית של "בחזרה לברידסהד”, על פי הרומן של אוולין וו, שיצא בשבוע שעבר לבתי הקולנוע כאן. עד אז, בשלוש השנים שעברו, ניתנו לווישו הזדמנויות לצבור מעריצים ובראשם צופי הטלוויזיה לאחר שכיכב בסדרה הלוהטת של הבי.בי.סי Criminal Justice. עתה גם לקח שבויים חדשים בדמות מבקרי התיאטרון עם משחקו בתפקיד הנסיך מישקין בגרסה ההיברידית תיאטרון-קולנוע לרומן "אידיוט" מאת דוסטוייבסקי בבימויה של קייטי מיטשל - Some Trace Of Her.
אין זו הפעם הראשונה שמיטשל משתעשעת באמצעים אודיו-ויזואליים, מעמיסה על שחקניה משימות טכניות, מפקידה בידיהם מיקרופונים, בומים, מצלמות ואבזרי עזר שונים. הם מלבישים, מאפרים, מצלמים את עצמם וזה את זה. אבל אם עד עתה המימד התיאטרלי עמד במרכז, הפעם מרחיקה מיטשל אל מתחמי הקולנוע, ומראה כי יש לה מה לומר, אם לא לקהל הרחב, לפחות לסטודנטים,למרצים ולשוחרי האינטלקטואליה הסינמטקית.
המופע שלה שכותרתו "...כמה שרידים שלה" נועז וחדשני בהגזמה, אך בעל יומרה, וראוי לברך על נכונות התיאטרון הלאומי להיכנס להרפתקה נוסח מיטשל, בעיקר אחרי שההרפתקה הקודמת על פי הרומן "גלים" מאת וירג`יניה וולף זכתה להצלחה מפתיעה והיא חוזרת לתיאטרון לפי דרישת הקהל.
מי שאינו בקי ברומן של דוסטוייבסקי יתקשה לעקוב אחר העלילה, ונראה כי זו גם לא העסיקה במיוחד את מיטשל, כי היא יצרה עלילה עצמאית, שפה ושם אמנם נאחזת בסיפורם של הנסיך המיוסר חולה מחלת הנפילה וידידו-יריבו רוגוזין, ומערכת היחסים ביניהם לבין נסטסיה, שסופה להירצח. מיטשל ביקשה להראות זה איך עושים ממאות העמודים של הספר יצירה שניתן להגדיר אותה כ"סרט חי" בן 90 דקות. הצופה יכול לבחור מה מעניין אותו – הסרט היפה והמרתק באמת המוקרן על המסך הגדול מעל הבמה, או לראות מתחתיו איך עושים את זה, איך עושים אפקטים בשיטות של תסכיתים ברדיו, איך מצלמים פריטים זעירים שהופכים לתמונת רקע שעליה מולבש צילום תקריב אחר, ועוד "נסים ונפלאות" שמתזזים את שמונת השחקנים בין כל מה שהופך את הבמה לאולפן הפקות מאולתר.
אז אידיוט יש שם בזכות אישיותו ומשחקו של בן ווישו, וגם נסטסיה נהדרת של השחקנית, האטי מוראהאן, וסטודנטים לקולנוע יכולים ללמוד מהתהליך של מיטשל איך עושים סרטים בתקציב מוגבל. לא שמישהו הגביל את קייטי מיטשל, אבל גם היא ודאי יודעת שתהליכי יצירה הם בסופו של דבר רק תהליכים.
תיאטרון האחים האירים
תארו לעצמכם ביקור בדירה מוזנחת למדי ברחוב לונדוני שכוח אל, שבה תפגשו שלושה גברים אירים, פחיות בירה, תרנגולת אפויה בתנור ורוטב כחול מוזר, והצגת תיאטרון מיוחדת במינה שהשלושה משעשעים באמצעותה את עצמם – וברור שגם אתכם אם נקלעתם לשם בטעות. אחד מהם משחק את האח הבכור, אחר את האח הקצת מפגר, והשלישי את סדרת הנשים האיריות תוך חילופים וירטואוזיים של לבוש ופאות נוכריות, ובעיקר עיצוב עקבי של כל אחת מהן.
אבל מי הם השלושה, שלפתע פתאום דווקא נראים ומתנהגים כמו אב ושני בניו? את הסוד הזה תוכלו לגלות יחד אתם כאשר אל הדירה נקלעת גם קופאית קטנה בת מיעוטים מהסופר הסמוך. כמו מתוך תיבת פנדורה מתחילות להישלף אמיתות כואבות, מפתיעות, שבסיומן אתם, יחד עם כל הקהל, נשארים פעורי פה, ריקים לחלוטין מהצחוק הפרוע שצחקתם עד אז.
זה נשמע פינטר, וזה נשמע אורטון, וזה נשמע בקט – אבל לא, זאת הצגה אירית אותנטית של תיאטרון דרואיד מהעיר ארמה (התיאטרון היחיד באירלנד שאינו מדבלין!) שכתב אונדה וואלש, שזכתה בפרס הפרינג` בפטיבל אדינבורג בשנה שעברה, ומיד אחר כך הוזמנה למסע ניצחון גדול בארה"ב, ומשם הגיעה כאורחת התיאטרון הלאומי בלונדון. וואלש נחשב כיום לחשוב במחזאי אירלנד, ורשימת הפרסים הבינלאומיים הגדולה שלו מרתקת. השנה, למשל שב וזכה בפרס הפרינג` באדינבורג, ובפרס מצלמת הזהב והפרס הבינלאומי של פסטיבל הסרטים בקאן, עבור הסרט הראשון שלו "חזירי דיסקו, רעב".
ולא בכדי. כי "פארסת וולוורת`" של וואלש הוא מחזה מבריק במצביו ובדיאלוג – שבין השאר גם מזכיר את "איש הכריות", יחד עם "מסיבת יום הולדת", “מנהל הבית", “משעשעים את מר סלון" ועוד מחזות שבהם הצפוי הוא רק הבלתי צפוי, והטוב הוא רק רע או להפך. זה מחזה על חיים בגלות וגעגועים לבית (בעיר קורק) שממנו נאלצו להגיע אל האין-מקום ששמו רחוב וולוורת`, ובדירה הקטנה להמציא את עצמם ואת קיומם, כל פעם מחדש. אבל ברגע אחד – במונולוג אחד שהוא מלאכת מחשבת של כתיבה בימוי ומשחק – הפארסה הופכת את עורה. וזה מחזה על תיאטרון האשליות של החיים ושל התיאטרון גם יחד.
למדה לרקוד עם כוכב
יום אחד ז`ולייט בינוש חשה עצמה משועממת. וכאשר שחקנית קולנוע שכוכבה זרח עם הסרט "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" והישגה הגדול האחרון היה בסרט "שוקולד", חשה שעמום אין זה מפתיע שהיא מתחילה לצייר ולחרזן שירים לכל מיודעיה. היא כמו כולם. רק שבמקרה שלה השם הולך לפני כישוריה ולפני האלבום המפואר שבו כינסה את הפיוטים (כולל אחד לעמוס גיתאי) ואת הציורים. הברנז`ות של פריז ולונדון נותנות תחושה שמדובר באירוע היסטורי. אולי רק היסטרי.
אבל ככל שזה מספק ומרתק, ז`ולייט בינוש לא אומרת דיינו, והיא מוצאת קרקע חדשה לגדל בה את כשרונותיה המוכרים, והגנוזים. וכך לפני כשנתיים העלתה את הרעיון של יצירה משותפת עם כוכב המחול העכשווי בממלכה המאוחדת, אקראם חאן. רעיון מעניין, אבל בעייתי: הגברת לא רקדה מעולם. לא בלט. לא קלאסי-מודרני. לא בן זמננו וגם לא חתרני. באותה נשימה אפשר להזכיר את הווידוי של חאן כי מעולם לא רקד טנגו ובטח לא היה שחקן.
אז הבינוש החליטה כך: היא תלך ללמוד תנועה שנתיים, הוא ילמד משחק והגשת טקסט ואז כשיהיו מוכנים ידברו על מה שהם יעשו. למדו, נכנסו למהלך של חזרות מתישות (אותה בעיקר) גייסו חסויות, מצאו נישה נוחה בלוח ההצגות של התיאטרון הלאומי וקבעו כי שם המופע יהיה in-i. אף אחד אינו יודע מה זה אומר, והם כדרכם של רקדנים מסרבים להסביר. אולי ניתן לתרגם את הצירוף הזה למשהו מוזר לא פחות בעברית, למשל "ב-י" או “אנ-י”, וזה אפילו יותר ברור בהתייחס ליצירה שלהם.
כל הלגלוג הזה שלי הוא למעשה רק הד ללגלוגים התקשורתיים סביבם לפני הבכורה ואחריה. היא לא רקדנית, ובגיל 44 גם אין סיכוי שתהיה. נכון. עד שרואים את המופע אפשר להמשיך ללגלג. כי בסופו של דבר השניים מצליחים במשימה שלקחו על עצמם לספר בתנועה וקצת טקסט על אהבה וזוגיות ובדידות בהרבה הומור, לפעמים גס מאוד, ובהרבה פאתוס של מחול כמעט אלים, בתנופה מתמדת, וגם בתעלול מקסים שבו הוא מטיח אותה אל הקיר האחורי והיא נשארת דבוקה אליו בסיוע המגנטים החבויים במעיל שלה.
בינוש למדה לרקוד והיא טובה. היא לא תהיה אלא מה שהיא. כמו בסרטים הגדולים שלה גם בתמונת המחול שלה היא ציפור חופשייה המרחפת על הבמה והיא בת-זוג מעניינת לאקראם חאן, שריגש עם הטקסט ובתנועה המיוחדת שלו. השניים ממשיכים למסע הופעות בארצות שונות. אולי במקרה מישהו לחש להם גם עלינו?
15/10/2008
:תאריך יצירה
|