פסטיבלים - הממסד ואנשי הצללים

במחזהו החדש "אנדה" מנסה הלל מיטלפונקט להראות שמהלך משפט אייכמן לא היה מנותק מהאינטרסים של שלטון מפא"י. שיחה

בין עקרונות לתכתיבים פוליטיים

"אנדה", מחזה חדש מאת הלל מיטלפונקט, העולה בתיאטרון בית ליסין, מציג על הבמה אנסמבל נפלא של שחקנים סביב אחד המאורעות ההיסטוריים המכוננים של מדינת ישראל: 1961, משפט אייכמן. על הבמה לא מוצג התום של שנות ה- 60 (כפי שהיינו רוצים אולי לראותן), המופר על ידי צורר מאיים, אלא אוסף של יצרים ורצונות של "אח גדול", בלתי נראה, אשר גחמותיו מבוטאים על פי תכנית מפורטת בידי שליחים: איך יתנהל המשפט הזה ומה יהיו תוצאותיו והשלכותיו, כמובן על הנאשם, אך בעיקר על החברה השופטת.

ב"אנדה" הדרמה מתרחשת עד ליום פתיחת המשפט המפורסם. נוחי (מיכה סלקטר), פרקליט צעיר ומבריק בצוות התביעה של משפט אייכמן, נקלע למאבק לא צפוי: אנדה (קרן צור), אחות בבית חולים ששרדה את אושוויץ, המעוניינת להעיד במשפט, נפסלת על ידי הממסד הפוליטי הבן-גוריוני. נוחי מסכן את הקריירה שלו ואת מערכת היחסים הרומנטית שלו עם אלונה (דבי יבלונקה), נקרע בין הקונפליקט להישאר נאמן לעקרונותיו או להיכנע לתכתיבים פוליטיים. במסעו המרתק הוא מתוודע אל שורשיו ואל זהותו שלו כבן לניצולי שואה (את אביו מגלם אביו גם בחיים, אברהם סלקטר).

"כתיבת המחזה התחילה מכך שבמשך תקופה ארוכה קראתי ועסקתי בנושאים סביב משפט אייכמן", מספר מיטלפונקט, שגם ביים את המחזה, "בשלב מסוים היה לי המפתח. מה המשפט הזה היה אמור להיות מבחינת הניצולים, הדרגים הפוליטיים של המשפט ובסופו של דבר, עבור מי ששילם את המחיר בעבר, וזו אנדה". דמותה של אנדה, הפליטה ששרדה את אושוויץ, מוצגת כאישה חזקה ואנושית, למודת צער ואכזבות שמסרבת להיכנע ולקרוס תחת הסבל שזימנו לה חייה.

"המשפט נכנס להיסטוריה, כי הוא פתח לבני הארץ פתח למפגש עם ניצולי השואה ולשמיעת העדויות", אומר מיטלפונקט, "עד 1961 לא פתחו את הנושא הזה, לא קיבלו אותם בחברה והם הרגישו שעליהם להתבייש שהם נותרו בחיים. הדבר שאנחנו זוכרים מהמשפט לבסוף הוא העדויות, הזכוכיות והאיש עם הטיק בשפתיים".

בין אנדר-דוגים לאליטה

מיטלפונקט, שאינו חוסך ביקורת מהממסד ומהבורגנות במחזותיו, בוחר הפעם לתת דגש לניצולי השואה, אנשי הצללים של שנות ה- 60. מנגד הוא מעמיד את הציונות ואת מפלגת מפא"י למשפט ההיסטוריה על הבמה. מסתמן כי מצבם של הניצולים היום, הוא המשך לאז. "זו הייתה תקופה סופר פוליטית לעומת היום", הוא אומר, "היום, בעידן של עיתונות דיגיטלית, אתה לא יכול להסתיר שום דבר מהציבור. המדינה למודת מלחמות, ציניות ואכזבות. אז הקונפליקטים הפוליטיים התנהלו בחלקם הגדול סביב השואה, כמו הסכם השילומים, יחסי ישראל-גרמניה ומשפט קסטנר, שהיה נוק-אאוט קטלני למפלגת מפא"י, לסוכנות היהודית ולהנהגה הציונית בארץ. גם במשפט אייכמן הייתה הכוונה פוליטית. האופי שבו המשפט התנהל היה אמור להוביל לאפקט מסוים שהשלטון רצה לגרום לו. מפא"י הייתה מפלגה שלטת שיצרה זיהוי בינה לבין המדינה ומוסדות השלטון. התמונה שמוצגת על הבמה ריאליסטית למדי. מפתיע אותי שיש מי שחושב ששנות ה- 60 היו גן עדן של תמימות לעומת היום, כשברור לכולם שפוליטיקה זה פוליטיקה. שום דבר לא היה נאיבי, משום מה הבנו שזו הייתה חוויה מנותקת פוליטית, מה שלא היה נכון והיה למעשה בלתי אפשרי באותם הימים".

"במחזה הזה יש מפגש בין האנדר-דוגים והאליטה. נוחי, גיבור המחזה שהגיע משם, מייצג את המפגש בין הישראלי החדש של אז, לבין היהודי הישן שהגיע לפה". "כשמשפט אייכמן התנהל הייתי בן 12", הוא מסביר את המוטיבציה האישית שלו לעיסוק בנושא, "משפחתי הגיעה מאירופה. אימי ניצולת שואה ואני זוכר את הסיפורים שלה. לפני שהגיעה לארץ היא אספה ילדים באירופה וכשהגיעה לפה חשה ניכור וזכתה למבטים נוזפים `מי יודע מה עשית, שנשארת בחיים`. אני זוכר קומפלקס של דודים רחוקים ושכנים, אנשים שחיו בין הצללים של התקופה. במחזה עניין אותי להביא את האנשים האלו מול השואו שהמדינה מנהלת נגד הצורר הנאצי".

הוא מספר כי לתהליך הכתיבה קדמה קריאה מרובה על התקופה ועל המשפט: "קראתי על המפלגות והקואליציות, על הרוח שהייתה פה בארץ. זו הייתה מדינה בת 13-12 שנים, עם הטראומה של הניצולים, ומנגד האדנות. היה לי חשוב למצוא את הסיפור האישי, והסיפור הוא בסופו של דבר על שני ניצולים - אנדה, שעוברת את הגהנום, לא נשברת ולא רוצה לחיות את חייה בשנאה, ונוחי, שכמעט מתנתק מהמשפחה שלו ורוצה להיות הישראלי החדש, והכל נכנס לשם: האבא שלו והאבא של אלונה, שמייצג את הציר של תחילת הקפיטליזם הישראלי, של אנשים שעשו למען המדינה ואחר כך עשו לביתם. הסיפור הזה חופף לפנטזיה שהייתה לי על חתך חברתי של הלוזרים והמצליחים, בהקשר של השואה.

"זה לא מחזה על משפט אייכמן ולא מחזה דוקומנטרי", מדגיש מיטלפונקט, "לא סתם בחרתי את יום הפתיחה של המשפט כיום שמסיים את המחזה. העיסוק הוא בדינמיקות שלפני ובדיאלקטיקה של מה השלטון רוצה להוציא מהמשפט ואיך הניצולים מוצאים את עצמם מנוכרים לסיפור השואה והלקח שהישראלים רוצים לספר".

הקהל (אם לשפוט אפילו רק על פי התגובות שפורסמו באתר "הבמה" על תקציר ההצגה) עובר בהצגה חוויה מטלטלת. "יש כאלה שיוצאים עם חווית כעס, למה להציג את שנות ה- 60 ככה? האם הכל היה פוליטי?", מעיד מיטלפונקט, "ההצגה מעוררת סערות. אנשים יוצאים נרגשים, יש תחושה שאנחנו עושים הצגה טובה".

בין ניצולת שואה לצברית

עם חלק גדול מהשחקנים עבד מיטלפונקט במחזות אחרים. עם שחקנים אחרים הייתה זו הרפתקת היכרות שהצמיחה הישגים. עבור דבי יבלונקה, שמגלמת את דמותה של אלונה, אהובתו הצברית של נוחי הפרקליט הצעיר, זהו התפקיד הראשון לאחר שסיימה את "בית צבי". בהצגת הסיום של בית הספר, שיחקה את דמותה של מיקה ב"הוא הלך בשדות", ניצולת שואה שמתאהבת בצבר.

"סיימתי את בית צבי לפני שבועיים וחצי, וההצגה עלתה ארבעה ימים קודם לכן", היא מספרת בהתרגשות, "מאוד נהניתי מהעבודה. בתור שחקנית מתחילה, הלל ידע לאן לכוון אותי והעבודה עם הקאסט הייתה חוויה, השחקנים כל כך תמכו בי. כבת להיסטוריונית שעוסקת בתחום (חנה יבלונקה) העיסוק בשואה תמיד סיקרן אותי", היא אומרת ומוסיפה: "אבא שלי היה שחקן (יוסי יבלונקה) וזה נורא מרגש להמשיך את דרכו.

"התקופה קסומה בעיניי, הנושא פחות קסום. אלו חומרים מרתקים להתעסק איתם – יש את הצד של אנדה ונוחי, שעברו את השואה, ואני, כמייצגת של הצברים, לומדת לקבל אותם במהלך המחזה. אני מאוד מתחברת לאלונה, אישה שאוהבת את הגבר שלה ורוצה לתת לו את כל כולה. הגדולה שלה הוא שהיא אומרת לו שהעיקר שיהיה לו טוב, לאיש שבא מ`שם`".