פסטיבלים - אנדה – לא על העדות לבדה

במחזה החדש והמורכב שלו מצליח הלל מיטלפונקט לגעת במרקם העצבים הרוטטים של תולדות המדינה

הקדמה

אינני היסטוריון ואינני יכול לבחון את הדיוק ההיסטורי של “אנדה”, מחזהו החדש של הלל מיטלפונקט, במעט הכלים של התודעה האישית שלי על אותם ימים. בעקבות הצפייה בהצגתו בתיאטרון בית ליסין ברור לי שזה איננו מחזה על משפט אייכמן, או על השואה, וכפי שמיטלפונקט עצמו אומר בראיון לאתר הזה זה גם איננו מחזה דוקומנטרי. ולמרות שזה איננו מחזה דוקומנטרי אני סומך על מיטלפונקט שבחן, חקר ובדק את הנושאים של המחזה (אף כי בתכנייה להצגה אין התייחסות לחומרים התיעודיים שהתבסס עליהם).

אך לא הדיוק ההיסטורי הוא זה שקובע בעיניי את ערכיו של המחזה אלא עצם העלאת הבעייתיות הנדונה בו באמצעות התיאטרון. לפיכך הדיון שלי יתמקד באלה מנקודת מבט של בחינת המעשה התיאטרוני בלבד, ומתוך הכרה בזכותו של המחזאי ליצור מציאות שלא תמיד היא תמונת מראה מדויקת של המציאות שהיא מתארת. וכבר מבחינה זו לבדה "אנדה" של הלל מיטלפונקט היא בעיניי יצירה טובה וחשובה, ואיכותה איננה נפגמת כהוא זה גם אם היא מעוררת תהיות ופקפוקים ביחס לנאמר בה.

שורת דמויות דמיוניות

על פניו "אנדה" הוא מחזה המתאר מהלכים משפטיים ופוליטיים בדרך אל משפט אייכמן, והוא מסתיים עם הקלטת נאום הפתיחה של גדעון האוזנר. עלילת המחזה מטילה צל על אותו נאום, לפחות בכל מה שנוגע להתייצבותו של האוזנר כפה למיליוני הנספים, באשר היא דנה בפסילתן של עדויות, ובמיוחד זו של אנדה על מה שהתרחש באושוויץ בביתן 10, ביתן הניסויים "הרפואיים" הנוראיים בנשים, משום שעדויות מסוימות, ובעיקר אלה של אנשי חרות ואפילו מפ"ם ואחדות העבודה, לא תאמו את הקו של מפא"י – וליתר דיוק את הפחדים הפוליטיים של בן גוריון.

את הסיפור הזה מתאר מיטלפונקט באמצעות שורת דמויות דמיוניות (אחת העובדות שהתכנייה העמוסה איננה טורחת לציין, כשם שאין בה התייחסות לפסילת עדויות). דמויות אלה מייצגות את הצד הנפגע/הצודק במשוואה הדרמטית של העלילה: אנדה המבקשת להעיד, הפרקליט הצעיר נוחי, שהגיע לארץ עם עליית הנוער והתברג לישראליות החדשה, אביו ששרד את השואה ובמידה מסוימת גם חברתו אלונה.

כנגדם מציב מיטלפונקט את הצד "הרע" בעלילה שלו שכולל בעיקר את בן גוריון שחושש משיבה אל טראומת ההפגנות נגד השילומים ומשפט קסטנר והרצח שלו; במידה חלקית גם את גולדה מאיר שרוצה לקשור את העולם הערבי עם הנאצים, וכמובן את האוזנר הנכנע למרותם. שלושתם, אף כי הם גורמים מרכזיים "היסטוריים-מציאותיים" בעלילה אינם מופיעים על הבמה, אלא מיוצגים באמצעות שליחים – רובוט פוליטרוקי ששמו פקר, שמכתיב ומאיים וסוחט, כנציג השלטון והמפלגה, ומנהל מחלקה חסר עמוד שידרה בפרקליטות המדינה ששמו שניאור (שמייצג כנראה את דמותו של מי שהיה אז פרקליט המדינה גבריאל בך). במידה חלקית אפשר לצרף גם את מייק, אביה של אלונה, כנציג המתעשרים הישראלים המצליחים בעולם וקשורים בחוטי-עבר גלויים לממסד ואולי גם בחוטים סמויים למוסד.

עורך הדין הצעיר נוחי הוא ציר העלילה הנעה סביב מאבקו המקצועי מול פקר, וסביב התמודדותו עם עצמו ועם אביו בשאלת זהותו כילד-שואה, שאותה ניסה למחוק ולהסתיר. המפגש שלו עם אנדה מחבר את שני המאבקים האלה והופך את נוחי לגיבור טרגי, במיטב המסורת הדרמטית הקלאסית. הישגו המיוחד של מיטלפונקט במחזה הזה הוא בעיקרו בעיצוב הדמות של נוחי, שהיא בה בעת אישית-פרטית וייצוגית לשאלת הזהות הלאומית שלנו כאן כ"ילדי שואה" שנאלצו לצאת מהמחילות ולהכיר בהיסטוריה שלהם, לדבר בה, להתעמת אתה, ולדעת כי לאמת, ליושרה ולכבוד האדם יש מחיר כבד.

הישגו האחר של מיטלפונקט הוא בעיצוב דמותה של אנדה כמי שעברה את שבעת מדורי התופת, כמי שגופה בותר וסורס, אבל בכוח הרוח הצליחה לשרוד, לבסס לעצמה חיים של תקווה, ולכידתו של הצורר הנאצי פותחת בפניה את הדלת להתייצב מול עם ועולם ולספר מה היה שם, מה עברו היא ונשים אחרות שלא שרדו כמוה. די היה בכך כדי להציב עם אנדה דמות בימתית בעלת עוצמה, אבל מיטלפונקט העצים אותה עוד יותר בהחלטתו לתת בידיה את ההחלטה המכרעת ביחס לעדותה.

כנגד הישגים אלה, והישגו המובהק בכתיבת דיאלוגים מדויקים וביצירת מבנה דרמטי מורכב, ומבלי שהערותיי הבאות יפגמו בהערכתי המלאה למחזה, נראית לי כחולשה דרמטורגית ההחלטה שלא להביא אל הבמה את בן גוריון ואת האוזנר, ולהסתיר את זהותו של גבריאל בך. אני מודע כמובן ל"סכנות" השונות שהיו אורבות מצעד כזה, אם היה נוקט בו. אבל כבר היו דברים מעולם, ואין לי ספק שהמחזה דווקא נחלש בשל ההסתפקות בתחליפים. בעיקר בכל מה שקשור לדמותו של פקר, השליח לדבר עבירה, ובמיוחד נוכח היעדר הפיתוח של דמותו מעבר לעיצובו החד-ממדי כגנגסטר פוליטי (כנראה "הנער הבנגוריוני" היחיד בהיסטוריה של מפא”י שפעל גם מטעמה של גולדה מאיר). פיתוח כזה היה מעמיק יותר את כתב האשמה של מיטלפונקט, ומייתר עוד יותר את המעמס העלילתי של המחזה באמצעות דמותו של מייק, שאיננו תורם דבר וחצי דבר לעלילה העיקרית ואפילו לא למשנית, של יחסי נוחי ואלונה.

תהייה אחרת עולה בי בקשר לדרך הצגת המעורבות של בן גוריון בעיצוב המשפט מהצד המשפטי שלו, ועד כמה הייתה ישירה כפי שהיא מתוארת במחזה או שנציגו פעל כדרכם של "נציגים" על פי הבנתו שלו. יתרה מזאת, מתעוררת בי תמיהה איך קרה שבן גוריון או עושה דברו במחזה לא פסל או לא ניסה לפסול את השתתפותו בהרכב בית הדין של השופט בנימין הלוי שהרשיע כמה שנים קודם לכן ובנחרצות את ישראל קסטנר, ובמידה רבה עודד את המהלך שהביא לרציחתו. התמיהה הזאת עולה בי משום שנושא קסטנר הוא נקודת מוצא בסיסית לכל מה שמתרחש ב"אנדה". לפחות על פי עיצוב דמותו של פקר ככל-יכול השולף מסמכים סודיים לעת מצוא זה היה יכול להיות דרמטי ומרתק לא פחות מהמאמץ המתואר במחזה לקשור את המופתי של ירושלים למשפט אייכמן גם בהעדר עדויות לכך.

בהקשר זה נראית לי גם כמיותרת, מבחינה דרמטורגית, התמונה שבה פקר ומייק מגיעים אל אנדה, כדי לסחוט ממנה ויתור על עדותה באמצעות "מידע נוסף" עליה. אין לי ספק שמהלך הוויתור שלה היה בעל תוקף דרמטי חזק פי כמה אם היה מתבסס ומנומק על ידה בהכרה שלה את פני המציאות שלתוכה נקלעה.

רבדים חבויים

מיטלפונקט ביים את "אנדה" שלו באותה מידה של הזדהות הניכרת בכתיבתו, ללא חסך או ויתור על הקו הרעיוני שהתווה למחזה. עיצוב המצבים והיחסים ברור ומדויק, הקצב מדוד מאוד, ומאפשר לשמוע את הנאמר, להבין ולעכל אותו, שלב אחר שלב. ובעיקר הוא נותן לשחקנים שלו את מרחב המחיה הנחוץ לעיצוב הדמויות שהם מגלמים.

על מיכה סלקטר הוטל אחד התפקידים המורכבים ביותר בדרמה הישראלית, ונוחי שהוא מעצב יצטרף להישגיו הקודמים בעיצוב הדמויות הטרגיות ב"ביבר הזכוכית" וב"מותו של סוכן". סלקטר חי מאוד את נוחי כעו"ד שמאמין כי את משפט אייכמן צריך לנהל על פי עקרונות המשפט הפלילי, והוא מעצב היטב את התפנית לעבר ההכרה בערך התיעוד ההיסטורי שנוצרת בו נוכח סיפורה של אנדה. סלקטר מגיע לשיאי משחקו הנרגש והמרגש בעיצוב ההתעוררות של ילד השואה החבוי בתוכו, מול אנדה, מול אלונה ובעיקר מול אביו.

קרן צור נכנסת עמוק עמוק לתוך דמותה של אנדה ומחייה את העינויים שעברה במשחק ממוקד מאוד בגופה, בתנועתה, ובדרך הביטוי שלה, הכולל מבטא הונגרי רך. צור מעלה אל פני השטח רבדים שהיו חבויים במעמקים, ומצליחה במיוחד לעצב את הדחף של אנדה לספר מה היה שם, לא כעוד עדות שנועדה לארכיון השואה, אלא כחוויה שתיקבע בתודעה האישית של שומעיה. כך גם יישאר בזיכרון משחקה של צור בתפקיד הזה.

הבימוי של מיטלפונקט עובד היטב בדמויות המרכזיות האחרות: שולם, אביו של נוחי, שאברהם סלקטר מעצב מצוין במשחק של פשטות עניינית, מודעת לעבר ומשלימה עם ההווה, והוא מרגש בתמונת ההשלמה עם בנו; אילן דר שיוצר כמעט יש מאין בדמותו של שניאור ומנצל היטב את המונולוג הקצר שלו במערכה השנייה כדי לעצב ברגישות את הדילמה הערכית והאנושית של הכניעה לצו המפלגה ולסחטנות נציגה, פקר. בתפקיד הזה יוצר יורם חטב דמות רובוטית מאיימת ואלימה החל מדרך הליכתו ויציבתו, וכלה במתכתיות המובלטת של קולו וחיתוך דיבורו. לצדם טובים ויעילים דבי יבלונקה ורפי תבור כאלונה ואביה מייק, מיכל קירזון כמזכירת המחלקה המשפטית, ואברהם פלטה כגרשון, שריד השואה שאנדה מטפלת בו.

במבי פרידמן עיצב תפאורה מעניינת שיש בה קיר אחורי שאלפי תיקים משפטיים נערמו בו, ובעיקר שישה עמודים שחורים גבוהים מוארים מלמעלה, שתוחמים את הבמה, שלושה מכל צד, שלא רק העלו בי תחושה של נרות זיכרון לשישה מיליונים שנספו, אלא גם לאותו תיאור תנ"כי של המלאכים הניצבים לצד כס הכבוד. אורנה סמורגונסקי עיצבה תלבושות נאותות, קרן גרנק עיצבה תאורה עניינית, ואודי וידיסלבסקי עיצב מוזיקה חמה, אם כי לטעמי היה אפשר לוותר עליה.

סוף דבר

כפי שהצהרתי בתחילת המאמר אינני היסטוריון, אבל גם כמי שהיה רק בן שבע עשרה כשבן גוריון הודיע על לכידת אייכמן והבאתו למשפט בישראל היה ברור לי המסר הפוליטי במשמעות הרחבה ביותר של המושג. הבנתי שמדינת ישראל, זו המוגדרת במחזה כ"בן-גוריונית", מבקשת להשלים את מעמדה כמייצגת המוחלטת של העם היהודי, ולנכס לעצמה את האפוטרופסות על זכר השואה, ועל קרבנותיה.

אבל השנים שעברו מאז גם לימדו אותי כי לכידת אייכמן, משפט הראווה הגדול, והוצאתו להורג היו גדולים יותר ממידתה של המטרה הפוליטית. כי כבר במהלך שמיעת העדויות הפך המשפט לקו פרשת המים של התודעה הישראלית והעולמית ביחס לשואה והעמידה את קרבנותיה בחזית, אילצה אותם לפתוח סגור לבם, ולנהל דו שיח עם בני משפחות, עם החברה, ובעיקר עם עצמם על מה שהיה שם.

מאז אותה שנה 1961/62 הנושא אינו יורד מסדר יומנו באמצעות גילויים של עובדות חדשות, מסמכים גנוזים, עדויות חדשות, ועיסוק בלתי נלאה באמצעות כלי התרבות – ספרות, שירה, אמנות פלסטית, מוזיקה, קולנוע ותיאטרון. מחזהו המרגש של הלל מיטלפונקט מצטרף לכל אלה, גם אם לא כעוד מחזה על השואה, אלא על דרך ההתמודדות בתוך החברה הישראלית עמה ועם שאלות קיומיות רבות מאז ועד עתה . מבחינה זו אני מאחל כי האזנה קשובה ל"אנדה" שלו תדליק בתוכנו נורות אזהרה מפני המזבחות הפוליטיים בתוכנו, מכל העברים.