צבי גורן חותם את ביקורו בלונדון עם שלושה כוכבים: רייף פיינס, ונסה רדגרייב וקנת בראנה
ונסה רדגרייב בתיאטרונטו
"השנה של חשיבה קסומה" הוא שמו של מחזה שכתבה עיתונאית אמריקנית ידועה, ג`ואן דידיון, על פי ספר הזכרונות שלה מהשנה שעברה עליה בעקבות מותו הפתאומי של בעלה, וזמן קצר אחר כך מותה של בתם, ממחלת הסרטן. הספר היה רב מכר, ודידיון החליטה לנסות את כוחה, בפעם הראשונה, בכתיבת מחזה כחלק מהתהליך של "ואחזת בחיים". לעזרתה באו הסוכן שלה והמחזאי-במאי האנגלי דייוויד הייר, וכאשר הרגישו כי יש בידיהם מחזה דרמטי ראוי להצגה הזמינו את השחקנית ונסה רדגרייב, אף היא בעשור השמיני לחייה כמו דידיון. ההצגה שהעלו בברודוויי בשנה שעברה היו להיט, זיכו את רדגרייב בפרסים, ובאופן טבעי הגיעו ללונדון לפי הזמנת התיאטרון הלאומי המלכותי.
ידעתי כי צפוי לי מפגש מעניין עם השחקנית האהובה עליי מאז שראיתי אותה בתפקיד ג`ני ב"אופרה בגרוש" לפני שלושים ושש שנים, ומאז אני שב והולך לראות אותה בכל הזדמנות שהיא ואני "נפגשים" בלונדון. לא ידעתי שהפגישה הפעם תהיה מטלטלת במיוחד.
המחזה כתוב בשפה יפה במיוחד, מדויקת מאוד בתיאור החוויה של אישה שברגע מסוים הולכת להביא כוס תה לבעלה ובשובה היא מוצאת אותו ללא רוח חיים. התיאור מפרט את המצב המיוחד הזה "שאינכם יודעים, אבל יקרה גם לכם", כדבריה מיד בפתיחת המונולוג הנמשך 90 דקות בלי הפסקה. עיקרו של המונולוג הוא בניתוח האישי העמוק של מצב אי-ההבנה או אי-המודעות או אי-ההשלמה, קראו לזה כאדר תרצו, של האלמנות בשלביה הראשונים. בשנה הראשונה שבה נדמה כי עוד רגע תיפתח הדלת והוא או אי, שהוכרזו מתים, ישובו אל נעלי הבית, אל הכורסא, אל ארוחת הבוקר, אל האישה או הבעל שמחכים להם. לעתים זה נשמע קר, לעתים זה חד ודוקר.
רדגרייב מגישה את המונולוג בשיא הפשטות, כמשיחה את לבה עם הקהל הרב הממלא את אולם ליטלטון. היא מדברת, ולרגע איננה משחקת דיבור, גם כשברור כי דרך הגשת הטקסט שלה היא מלאכת מחשבת של משחק בקולה המיוחד, בעיניה הכחולות, בזוהר הבימתי שלה. כמו הטקסט גם הגשתו טבעית מאוד ומדויקת. אין היסוס, אין גמגום. המטרה היא להזהיר את השומעים, לא מפני סכנה אלא לקראת אותה חוויה. מי שעבר חוויה דומה, שנה דומה, יודע על מה היא מדברת, מכיר את התחושה, זוכר את השקט המצמית של השתיקה.
אדיפוס בן זמננו בתיאטרון הלאומי
הציפייה לחוויית תיאטרון ליוותה אותי מרגע שידעתי כי במהלך ביקורי אספיק לראות את אחת ההצגות הראשונות של "אדיפוס" מאת סופוקלס בכיכובו של רייף פיינס. יותר משהערכתי את משחקו המשובח בסרטים כמו "רשימת שינדלר" ו"הפצוע האנגלי”, זכרתי לו את חסד משחקו המרשים בתיאטרון הברביקן לפני כשלוש שנים וחצי בתפקיד מרק אנתוני בהצגת "יוליוס קיסר", והייתי סקרן לראות איך יתמודד עם האבא-של-כל-התפקידים.
ההצגה, בגרסה אנגלית חדשה של פרנק מקגינס, ובבימויו של ג`ונתן קנט, לא אכזבה. למעשה היא אף הייתה מפתיעה. זה התחיל בעיצובה הבימתי – שער נחושת גדול הניצב על כיפת נחושת, ובצד שולחן ארוך עם שני ספסלים – שם יישבו, יעמדו, יקפצו וישירו חברי המקהלה, המלווים ומלבים את חיקורו של אדיפוס אחר שורשי המגיפה שפקדה את העיר תביי. השער והכיפה נעים באיטיות רבה על ציר ומשנים את מצב השער ביחס לשולחן הנשאר באותו צד – כאילו הבמאי והמעצב פול בראון אומרים שגם לעת שינויים דרמטיים העם נשאר על מקומו, סופג את המכות, אך גובר עליהן בדרך אל תקוות חדשות, שליטים חדשים, אכזבות חדשות וחוזר חלילה. השליחים שיביאו אל אדיפוס את פרקי האמת הנוראה יגיחו משני פתחים שנפערים בשני הצידי הבמה ובהם עצים קרחים שעורבים שחורים אורבים על ענפיהם.
התלבושות בנות זמננו, ובמקרה של אדיפוס מתרחש במהלך ההצגה תהליך של "התפשטות", תחילה מהמקטורן, אחר כך מהעניבה, אחר כך פתיחת החולצה הלבנה, עד לשליפתה כליל ממכנסיו, והצפתה בדם. התלבושות יחד עם האנגלית העכשווית, השומרת על רמת פיוט במקומות הנחוצים, הדגישו בלי כוונה את האקטואליה המיוחדת והמקרית של המחזה לימים שבהם הועלה – ימי המשבר הכלכלי הגדול. זה התחיל עם העובדה שבאנגלית "עיר" זה "סיטי", וכאשר מדברים על בימת האוליבייה על המגיפה שבאה על הסיטי, אי אפשר שלא לשמוע את הדי התמוטטות הבנקים והבורסה הסמוכים. רק סיפורו האישי של אדיפוס עוצר בעד הזיהוי המוחלט עם האקטואליה הזאת.
ברור שגם ההחלטה להציג את אדיפוס כדמות עכשווית של מי שניצב בראש הפירמידה, כשליט הסיטי, לא נולדה בהקשר של המשבר הכלכלי, ולא המתרגם ולא הבמאי לא חשבו על ראש ממשלת בריטניה, או על הנשיא בוש, כשיצאו לדרך ההצגה הזאת לפני חודשים רבים. אבל מה לעשות, והמציאות בחוץ משליכה על התיאטרון לא פחות מזה משליך על המציאות.
רייף פינס מעצב דמות נחרצת מאוד של אדיפוס, שאינו מוכן להסתפק בשברי אמיתות – לא של דבר האלים ולא של נביאים, ולא של מי שאינם יודעים באמת. הוא ממהר להאשים את קריאון בקנוניה להדחתו כהסבר היחיד העולה על דעתו להתאמה המלאה בין זה לבין הנביא העיוור תרזיאס, שאותו מגלם בלבן ובמשחק וירטואוזי אלן האווארד הוותיק. הסקרנות של אדיפוס נוסח פיינס מתחלפת בפחד, מתעשתת בתקווה והופכת לייאוש נורא כאשר הרואה הזקן והשליח מקורינת סוגרים עליו.
חגיגת הניצחון הגדולה שבה פיינס-אדיפוס וחמישה עשר חברי המקהלה פוצחים בזמר ובריקוד כאשר נדמה כי לא על אדיפוס רובצת הקללה, ולא הוא רוצח אביו ובועל אמו, הופכת לאחת הזעקות הבימתיות המדהימות ביותר שראיתי. פיינס כמעט ואינו משמיע קול באותו רגע ארוך, מול הקהל, שבו הוא מבין את גורלו. פניו מתעוותות, זרועותיו מונפות כמאיימות לתלוש את ראשו ועיניו פעורות לרווחה, בפעם האחרונה כפי שיתברר מיד אחר כך, כשישוב לבמה ועיניו המנוקרות שותתות דם רב. את משחקו המיוחד סוגר פיינס בתמונת סיום שבה הוא נצמד אל ארבעת ילדיו, אלה שיישאו הלאה את הקללה, ובינתיים ילוו אותו במסע הגלות שלו עד מותו.
לצדו של פיינס מרשימה במיוחד קלייר היגינס בתפקיד יוקסטה, והיא משלימה בתפקיד הזה את הרושם שהותירה בי ימים ספורים לפני כן בשני המחזות הקצרים של פינטר. היגינס היא שחקנית של ניואנסים דקים המצטרפים זה אל זה ויוצרים את התמונה המלאה. בכניסתה הראשונה היא מלכותית מאוד ונחרצת מול בני עמה, כמו אדיפוס היא מבקשת לעשות סדר ב"רעש", ומתוך הדמות המוחצנת היגינס שולפת את שני המאפיינים המיוחדים של הדמות הטרגית הזאת – אישה אוהבת, נשית מאוד לבעלה, שיודעת להיות אימהית ומלטפת כאילו היה בנה. ואז, כשהיא יושבת כמעט בגבה אל הקהל ושומעת את המידע החלקי שכבר נמסר, כל גופה משדר את האמת המוחלטת החסרה, ופניה מספרות את מלוא עוצמת הזוועה הממתינה להיחשף. היגינס יוצאת מהבמה בהליכה מלכותית, אבל אי אפשר שלא לחוש בעיצוב הליכתה את השיתוק ואת השבר הממית שמתפשט בגופה.
איוואנוב של צ`כוב, סטופארד ובראנה
כמעט והחמצתי את אחת החוויות הבימתיות המיוחדות של העונה הנוכחית בלונדון, והכוונה היא להצגת מחזהו הראשון של צ`כוב שממעטים להציגו אף כי יש בו הרבה יותר מכפי שנראה לעין אפילו לו עצמו. המחזה מספר על איוואנוב, שמזה חמש שנים נשוי לאישה יהודיה עשירה, שהתנצרה כדי להינשא לו. הוא בזבז את הכסף, צבר חובות, ועתה כשהיא חולה סופנית בשחפת, אין באפשרותם לצאת לבית החלמה בקרים. תחת זאת הוא מתחיל לנהל רומן עם צעירה, בתה של אישה עשירה אחרת שהוא חייב לה ממון רב. אשתו מגלה את הדבר, ושנה אחרי מותה איוואנוב עומד לשאת לאישה את אהובתו הצעירה. אלא שבליל החתונה איוואנוב יורה בעצמו כאשר נחשפת כוונתו להינשא בגלל הנדוניה הנכבדה הצמודה לכלתו.
העלילה המלודרמטית הזאת שזורה בהתייחסויות גלויות של איוואנוב ל"המלט" של שקספיר, ובזיקה למחזות הבאים והגדולים של צ`כוב, ובעיקר "שחף". בגרסה החדשה של טום סטופארד הדברים מובלטים עוד יותר, כשם שמודגש במיוחד המרכיב הקומי – ובעיקר באמצעות השפה הסטופארדית האופיינית.
ההצגה עלתה בחודש שעבר במסגרת עונת הווסט-אנד של תיאטרון דונמאר הקטן השוכן בקובנט גרדן, ועוד לפני שעלה המסך על הצגת ההרצה הראשונה נחטפו כל הכרטיסים – ולא בגלל צ`כוב ואף לא בגלל סטופארד אלא על שום השתתפותו של קנת בראנה בתפקיד איוואנוב. ולא צריך הרבה דמיון כדי לדעת מראש מה השחקן הזה, הנחשב ליורשו האמיתי של לורנס אוליבייה, ייודע לעשות על הבמה עם דמות צ`כובית.
ובראנה אינו מאכזב אפילו לרגע אחד. הזיקה אל הדמות הצ`כובית כמו זו הנרמזת אל המלט טבעית מאוד אצלו, כמובן (ובשנה הבאה יביים במסגרת עונת הדונמאר את ג`וד לאו בתפקיד הנסיך הדני) אך בכך לא די. הוא חי מאוד את התפקיד, שיש בו הרבה שתיקות והתבוננות, ויוצק לתוכו חיוניות מיוחדת של הוויה פסיבית. הוא נראה כנגרר אחר מהלכים שאין לו שליטה עליהם, וכאשר אלה מתייצבים מולו הוא נשבר לרסיסים. רגע מופלא כזה מגיע כאשר מציעים לו כסף והוא מביט בו במשך שתי דקות ארוכות, בשתיקה, ואז הוא מתמוטט, נופל וממרר בבכי.
במערכה הרביעית שבה הכל מוכן לחתונה, בראנה מגיע לשיאי משחקו בבואו לבטל את הנישואים, ולנסות להסביר לעצמו, לארוסתו ולאורחים מדוע זה לא יקרה, עד שבייאושו הוא יוצא מהבמה, שבר כלי, דך ומעוך, והאקדח הטעון בידו.
מאז שחזרתי מלונדון מלווה אותי התמונה האחרונה הזאת, ויחד עם התמונה האחרונה באדיפוס הן מהוות את רגעי השיא של הביקור שם שהיה רצוף תיאטרון מרתק, מעניין ומחדש.
23/10/2008
:תאריך יצירה
|