צבי גורן חזר נרגש מהמחווה המרתקת של הסטודיו של יורם לוינשטיין לימי בראשית של התיאטרון הלאומי
מכתב גלוי אל אילן רונן
שלום לך מכובדי, המנהל האמנותי של הבימה, לך ולשותפיך בניהול התיאטרון.
הרשה לי לספר לך כי אמש צפיתי בהצגת בוגרי הסטודיו לאמנויות התיאטרון מיסודו של יורם לוינשטיין, שמספרת על יסוד התיאטרון שאתה מנהלו במחזה דרמטי רב השראה של חגית רכבי ניקולייבסקי ובבימויה. לא אסתיר כי הלכתי מלא חששות לצפות בהצגה של הסטודיו – שלימודיו מתנהלים בבניין הנושא את שמה של חנה רובינא בלב שכונת התקווה. תולדות הבימה מוכרים לי מקרוב, זכיתי להכיר כמה מראשוניה, והתיאטרון היה ביתי השני מילדותי.
ההפתעה שציפתה לי באולם ההצגות של הסטודיו הייתה גדולה. מחזה בנוי מצוין ומתאר בסדרת תמונות דרמטיות, בעברית עכשווית אבל צחה כראוי לסיפור התאווה הגדולה של נחום צמח ושותפיו, מנחם גנסין וחנה רובינא ליצור במוסקבה מפעל תרבות יהודי ציוני בעברית, כנגד כל הסיכויים, בתנאים שגבלו על סף קרה ורעב, בצל המהפכה הבולשביקית וכנגד אנשי היידיש של המחלקה העברית שלה.
העלילה משתרעת על פני התקופה שבין גיוס השחקנים הראשונים לסטודיה, דרך גיוס תמיכתו של קונסטנטין סטניסלבסקי והצבתו של יבגני וכטנגוב כמורה וכבמאי הראשון; המאבקים האישיים והחזרות ועד להרמת המסך הראשונה על הבכורה "נשף בראשית" באולם הקטן במוסקבה, ב-8 באוקטובר 1918. כן בדיוק לפני 90 שנה. מעטים בארץ מכירים את הסיפור הדרמטי הזה, וחגית רכבי ניקולייבסקי השכילה לתאר את עיקריו במחזה שלה, שבו הדמויות המרכזיות הן כמובן נחום צמח, האב הרוחני והכוח הגדול שנשא על כתפיו את החזון, גנסין שחזר מארץ ישראל כדי לחזור אליה עם תיאטרון עברי מקצועי, וחנה רובינא שוויתרה על חלומות אישיים כדי לנהל עמם את המפעל הבלתי-ייאמן.
במחזה המצוין, שנכתב במיוחד להצגת תלמידיה, מציגה רכבי-ניקולייבסקי גם דמויות מרכזיות אחרות מימי הבראשית ההם, שלימים פרשו או נעלמו – כמו שושנה אביבית, מרים אליאס, אליהו ויניאר, שלמה קאן – או אחרים שהמשיכו, כמו דוד ורדי, או כמו משה הלוי, שלימים פרש והקים בתל אביב את תיאטרון פועלי ארץ ישראל, ה"אוהל", שנעלם בינתיים מנוף התיאטרון הישראלי.
אך בלעדי דמות אחת ומיוחדת במחזה, ספק גדול אם היינו חוגגים עתה את יום הולדתו של התיאטרון הלאומי שלנו, וכוונתי כמובן לבמאי הארמני-רוסי יבגני וכטנגוב. אני מקווה כי ביום מן הימים יתורגם המחזה לרוסית או לארמנית כדי שיהיה אפשר לספר במוסקבה ובירוואן את סיפור מפעלו הגדול של הגאון הזה, שהעניק לתולדות התיאטרון העולמי הצגות מופת מהפכניות ובסטודיו החובבני-חצי מקצועי העברי ביים את הצגת המופת "הדיבוק" שזכתה לתהילת-עולם.
כמו המחזה כך גם ההצגה, שכראוי לסיפור הסטודיה העברית של מוסקבה מועלית על ידי תלמידי סטודיו ישראלי בתל-אביב. חגית רכבי ניקולייבסקי העמידה הצגה קולחת, שיש בה דרמה חזקה והומור, תמונות מרגשות או משעשעות כמו פורים-שפיל למהדרין. היא הפיקה משחק חי מאוד ומהוקצע של אנסמבל השחקנים הצעירים, שהמחמאה הגדולה המגיעה להם היא שהצליחו לבטא את ההתלהבות הבראשיתית של הימים ההם שם, בזמן הזה כאן.
לכל אחד מ-17 השחקנים והשחקניות שעתה זה סיימו את לימודיהם יש את הרגע הגדול שלו או שלה, ולכל אחד ואחת מגיעות תשואות על עיצוב אמין של הדמויות שגילמו. יקצר המצע לפרט כהרגלי כל אחד ואחת מהם. ועם זאת, אני רואה לנכון לציין את משחקה העדין של אילה זילברמן כרובינא, הנחושה בעמידתה לצד שותפיה, מהססת ועושה צעדים ראשונים כשחקנית, ואת משחקה המודגש בהומור של הילה טוביאן כאביבית, הכוכבת המעמידה את רובינא בצל ניסיונה המקצועי. יאיר מוסל גילם באנרגיה טובה את מנחם גנסין, וגלעד אבנת הגבוה עיצב בהומור טוב את דמותו המיוחדת של דוד ורדי, שהיה קטן קומה במציאות.
ובעיקר היו אלה אמש מני פלורנטין בתפקיד מנחם צמח ודרור דהן בתפקיד וכטנגוב שעשו את סיפור הבראשית של רכבי ניקולייבסקי לדרמה אנושית מרתקת ומרגשת עד דמעות. פלורנטין עיצב את צמח כאחוז אש פנימית, והיטיב לבטא את התקווה, את האמונה, ולרגעים גם את הפחד הרגעי מאוד על סף הייאוש. דרור דהן יצר מדמותו של וכטנגוב דמות מיוחדת באמת, ועיצב ברגישות מופלאה את קיומו על סף תהום של ימי חייו האחרונים, ואת הזדהותו כבן העם הארמני עם המשיחיות ועם התקווה לקוממיות לאומית, והוא היה מרתק בעיצוב הבמאי המביא לסטודיה את אמנות התיאטרון הגדולה.
את התפאורה המצוינת בפשטותה ואת התלבושות האותנטיות עיצב מיכאל קרמנקו, ואת התאורה האפקטיבית ומלאת האווירה עיצבו אינה מלכין סלומון ומישה צ`רנייבסקי. אילנה כהן עיצבה את התנועה, ועודד גדיר כתב לחנים לכמה שירים, שבוצעו ברגש רב בליווי של מורן מגל ליד הפסנתר.
ועכשיו ודאי תשאל למה אני כותב את מאמר הביקורת הזה כאיגרת אליך ואל שותפיך בהנהלת הבימה. התשובה על כך היא כי אני מאמין בכל לבי שההצגה הזאת, כפי שהיא, עם השחקנים הצעירים והנלהבים האלה היא יותר ממחווה יפה ומרגשת. היא הצגה שראוי להביאה בפני קהל רחב, וראוי שהתיאטרון שאתה עומד בראשו יאמץ אותה ויפיץ אותה למנוייו, לתלמידי בתי הספר, יחד עם סל תרבות ארצי, ולכל מי שהתיאטרון קרוב ללבו.
בתקווה ובידידות,
צבי גורן
אתר "הבמה"
29/10/2008
:תאריך יצירה
|