האדם והבגד

כאשר הגיעה אליי ההזמנה לראות את "סזורה" ציפיתי בסקרנות לראות מה תעשה הבמאית-כוריאוגרפית גליה פרדקין הפעם, אחרי ההישג הנפלא שלה "לה מריפוסה", ושוב כמו אז עם תלמידי בית הספר לאמנויות הבמה  בסמינר הקיבוצים. מהרבה בחינות היצירה החדשה ממשיכה את הקודמת, בעיקר בכל מה שנוגע לאסתטיקה הבימתית המלאה שהיא מצליחה ליצור. אז היו אלה החוטים שעמם ועם תלמידותיה טוותה אריג בימתי נדיר ביופיו. הפעם היא בונה סיפור דרמטי על חיי אדם באמצעות בגדים, אלה שכל אחד מאתנו לובש ופושט, זורק, מסמרטט – או להפך, אלה שעושים אותנו, פולטים אותנו מתוכם, מלידה ועד מוות, מהתהוות בתוך הבגד הראשון, הוא הרחם, ועד נדודים בין הקולבים שעליהם תלויים הזיכרונות כמעילים ישנים.
 
השאלה הראשונה, בדרך אל ההצגה, הייתה כמובן מה הוא פשר השם הזה שפרדקין בחרה בו הפעם. סזורה בהגדרתה המילונית מסמנת עצירה, הפסקה. בקו מחשבה, בדיבור, והיא מופיעה בעיקר כסימן נגינה במוזיקה. זיגמונד פרויד אימץ אותה כדי לתאר את החתך שבאקט הלידה, כמסמנת את ההפסקה ברצף (ההריון) וקטיעה חדה (הלידה) שאחריה יש המשך – החיים. או אם נתעקש במיוחד – האדם. גליה פרדקין אימצה את המושג הפרוידיאני ואת מה שבמהלך השנים נגזר ונוצר ממנו, שלל פרשנויות והנמקות שהפכו גם הן להיות בגד או מסכה.
 
בתרגום החופשי של פרדקין, הסזורה היא מהלך בימתי מורכב, צבעוני מאוד, עשיר בזרמים ובחוויות עוצרות נשימה, שכדי לתאר כל אחד ואחת מהן צריך לעצור את ההצגה כמעט בכל רגע נתון ולרשום את תיאור המתרחש. זאת הצגה שהיא כמו פרטיטורה מוזיקלית, שיש לה מבנה והתפתחות, ויש בה נושא ראשי ופיתוחים, יש בה סימוני הגברה והחלשה, קטעי סולו וקטעי טוטי. אולי אני מגזים בהתפעמותי אבל "סזורה" זו, גם בסיוע המוזיקה הנהדרת שכתב וערך אבי בללי, היא סימפוניה בימתית מקורית.
 
את הצבע של היצירה הזאת העניקה מיטל לוי שעיצבה את התפאורה – רצפה שחורה בוהקת וקיר אחורי שכל כולו מעילים תלויים על קולבים – ואת התלבושות – אם אפשר לקרוא כך למאגר האינסופי של הבגדים הבאים ונעלמים, של הצרורות והפקעות, השקים הרחמיים ועוד.מאיר אלון עיצב תאורה שמילאה את לוח הצבעים הגדול הזה בתת-גוונים רגישים, והוציאה את האנושי מתוך הגולמי כמתוך אפלה אל אור גדול.
 
אבל כל זה לא היה יכול לעבוד אלמלא עמדה לרשותה של פרדקין קבוצת השחקנים הצעירים שקיבלה לידיה כפרס גדול. שישה עשר במספר, וכל אחד ואחת מהם יוצרים דימויים מרתקים מגופם, מפניהם ובתנועתם. הם שחקנים שיודעים ומבינים מה הוא הגוף העומד לרשותם, ופרדקין ידעה למצות בכל אחד ואחת את היכולת הברורה לבטא את תפקודו ומיקומו כיחיד או כחלק מקבוצה, ובמקרים הכי מרתקים כבן זוג לחברו (אילון קורח ויניב חן) או כבת זוג לחברתה (ורד רגב ורוני דותן), כאב (נדב צדקה) לעוללו, כאם לעובר שבתוכה (נועה הופשטטר ורענן פז) או אם ועוללה (אתי וקנין ודניאל סבג), שלוש הדיוות (סיוון ברונשטיין, ורד רגב ומיטל כרמלי) והזוגות הכואבים (מור ענטר ואריאל כהן, דניאל שמשוני ונדב צדקה).

אך בעיקר, כנושא הסיפור כולו, אלעד אטיאס בתפקיד שאני מנסה להגדיר אותו מכיוונים שונים. לרגעים הוא היה מין יהודי הנודד בין זיכרונות של עבר כואב, ברגעים אחרים הוא היה דמות וגנריאנית מאוד, וברגע מסוים הוא היה אולי זיגמונד פרויד המאזין בתשומת לב לרחשים ולכאבים, לתקוות ולשמחות ומנסה לפענח אותם, נלכד בשיבולת ומגיח מתוך התהומות שאליו היא מושכת. אטיאס, כמעט כהומלס הרובץ בקרן רחובות הכרך, היה מרתק ביכולת המבע שלו, ברטט אצבעותיו ובתנועתו. סייעו לו מצוין אילון קורח כצל נלווה ונגה שחר כזיכרון חי המפעם בו.
 
כל אלה, בסופו של דבר הפרשנויות שלי, מחוויית היצירה המקורית  הזאת של גליה פרדקין, תלמידיה ושותפיה. זאת יצירת מחול מרשימה ברעיונותיה הבימתיים, ומי שיגיע לצפות בה כדאי מאוד שיהיה מוכן להתמכר לה. כך גם תתממש עבורו המשמעות הנוספת של שם היצירה – ההמשך הנולד מתוך העצירה. 

ואולי,  יתברר כי היצירה הזאת היא התחנה השנייה, החיבור של "לה מריפוסה" אל היצירה השלישית בטרילוגיה מקורית מאוד.