נקי, מסודר ומעוצב

הבמה החשופה של אולם סוזן דלל הבהירה כבר לפני תחילת המופע כי היצירה המוקדשת לזכר הנופלים והניצולים ממלחמת העולם הראשונה משתמשת בשני סמלים הקשורים זה אל זה באמצעות הצבע האדום: רצפת הבמה האדומה כסמל לדם שנשפך והקיר האחורי הגדול שכולו מסך פרחי הפרג האדומים, הסמל המוכר שברחבי חבר העמים הבריטי עונדים בתחילת נובמבר לציון מה שהם מכנים בתואר "המלחמה הגדולה" שהסתיימה בדיוק לפני תשעים שנה.
 
אלא שההמשך, ככל שהיה ניתן לראותו מבעד לתאורה החשוכה ברוב הזמן, ובסיוע פס קול שיש בו מוזיקה מקורית, יפה כשלעצמה, וטקסטים דיבוריים מקוטעים, היה בעיקרו מיצג החוזר על עצמו עם כמה פריצות מעניינות של קטעי סולו ודואט מרגש אחד לקראת סיום שהיה אנטיתזה לכל מה שקדם.
 
ולא שמדובר ביצירת מחול נחותה. הכוריאוגרפית קריסטל פייט ורקדני הלהקה האורחת מקנדה עשו את משימתם במסירות וביכולת רבה ומרשימה כשלעצמה. ועם זאת התחושה שליוותה אותי לכל אורך היצירה הייתה של ניכור וריחוק, אך לא כביטוי של התהליך המרחיק ומעלים זכרונות כואבים אלא כמודל של ההבדל המהותי בין ביטוי לייצוג.
 
היצירה בנויה כסדרת תמונות, שלמעט קטעי הסולו ודואטים, הפכו מהר מאוד למיצגים קפואים. בכך יצרה הכוריאוגרפית תמונות כהות שנועדו לייצג גבורה, מוות, שכול, הצלה וכאב. אלא שהיופי והיכולת הפיזית של הרקדנית לא עברו את הסף של עוצמת הביטוי, של הרגש או אפילו של הכאב הפיזי. הכל היה נקי ומסודר ומעוצב, כמו הבמה וכמו הקיר האחורי.
 
ואולי דווקא צודקת הכוריאוגרפית בדרך שבחרה בה כדי לבטא את הריחוק שנוצר במשך השנים ממאורעות וחוויות שאנחנו מזכירים בטקסים שנתיים, ואיננו זוכרים כל כך מה הם היו בשעתם.