פולחן הירוקים הראשון בהיסטוריה

אחת הסיבות לכך שמחזות יוון העתיקה שמרו על מיקומם בראש טבלת המחזות המבוקשים עד ימי התיאטרון בן זמננו היא בהיותם אקטואליים, גם מבלי שייעשה ניסיון להעצים את הזיקה ואת המשמעויות למתרחש עתה. משום כך המבחנים העיקריים של הפקותיהם יהיו תמיד ביחס לביצוע ולא ביחס למסר. זה יהיה אשר יהיה, מה שמעניין בו הוא הדרך שבחרו להציגו הבמאי ושותפיו, ואם עמדו במשימתם.
 
וזה בהחלט מה שניתן לומר על הצגת "הבקכות" מאת אוריפידס המועלית עתה בבית צבי בנוסח העברי הבהיר של אהרון שבתאי. בבימויו הלוהט מאוד של יגאל זקס,  מגישים תלמידי שנה ג` גרסה מרוכזת-מקוצרת בת שעה שיש בה מרכיבים רבי השראה כמו מוזיקה נהדרת של תמי ברק, עכשווית ונושכת במצלול הטראנס האלקטרוני-יווני שלה, או התנועה הבקחנלית-אורגיסטית שנועה רוזנטל עיצבה, והתאורה המרוכזת מאוד שעיצב יעקב סליב בחלל השחור, הבולע, שבו מתנהלת ההצגה.
 
צוות השחקנים, בהדרכת טקסט של אסי אשד ובהדרכה קולית של אלווירה כוחנוף, וכמובן בבימויו רב ההשראה של זקס מצליח להגיש בצורה ברורה את הדיאלוגים והמונולוגים, ובקטעי המקהלה מגיעות חמש בנותיה להישגים ככל שהעלילה מתקדמת אל שיאה ואל הקתרזיס הבלתי נמנע. הן, ושבעת בעלי התפקידים חיים מצוין את מה שהם מספרים, ומרתקים את הצופים אל המתרחש.
 
עלילת המחזה היא אחת האכזריות ביותר בדרמה היוונית, לא מעט על שום הניגוד שאוריפידס השכיל ליצור בין הסיפור האנושי הטרגי לסיפור החברתי התוסס. בהתחשב בעובדה שהעלילה מתקיימת בעיר תביי, וגיבורי המחזה הם בני משפחת קדמוס, שצאצאיה הבאים יהיו בין השאר ליוש, בנו אדיפוס ונכדתו אנטיגונה, יש ב"בקכות" מטען נפץ סמוי נוסף על זה שמתפוצץ בתמונות הסיום.  הדמויות המאכלסות את המחזה הן פנתאוס מלך תביי, אמו, סבו, הנביא העיוור תרזיאס שמלווה את כל עלילות בית קדמוס ותביי, וכן האל דיוניסוס, שחוזר אל עיר הולדתו בתחפושת כבקכוס, שליחו-תלמידו. מטרתו היא להשליט בתביי את תורת היין-ישמח-לבב-אנוש שכבר פשטה סביבה כמגיפה בקרב הנשים, ובראשן אמו של פנתאוס, והיא כסם ממכר שהשלטון  מנסה לאסור על הפצתו.
 
בקחוס הכריזמטי סוחף את נשות תביי, ואפילו את תרזיאס ואת קדמוס הזקן, לקיים את פולחן דיוניסוס, שהוא כנראה פולחן הירוקים הראשון בהיסטוריה, באתר הטראנס הוודסטוקי הראשון, הוא היער הגדול. פנתאוס אמנם עוצר אותו, אך בקכוס מצליח להיחלץ ואפילו לשכנע את המלך לבוא ולצפות באורגיה הגדולה כשהוא מחופש לאישה. לא כדי שיצטרף אל הכת שלו, אלא כדי שזו תנקום בו את נקמתו האלית. התוצאה היא ניצחון שותת דם של דיוניסוס. קללת האלים על קדמוס וביתו יוצאת לדרכה הארוכה.
 
הבימוי של זקס העניק למתרחש קונוטציות החורגות הרבה מעבר לגבולות יוון העתיקה וסיפוריה המיתולוגיים. כשנכנס דיוניסוס המחופש כבקכוס, בבגד לבן ובפאה נוכרית של שער ארוך בלונדיני ובמחוות ידיים נרחבות ראיתי לפתע את ישו-כוכב-עליון ושמעתי את הטפותיו, ואת המאבק הנואש של הסנהדרין בו ובנאמניו. אותו, ואת כל המהרישים וכל משיחי-השקר והסדנאים בני זמננו. את פולחן הדת, את פולחן הסמים, את אובדן החושים ואת האלימות בשם כל מה שהשתלט על חיינו מאז ועד עתה. המחזה של אוריפידס התגלה לפתע, בבימויו של זקס, כמחזה נבואי מדהים.
 
בראש הישגיו של זקס בעיצוב המכלול, בתוך החלל הקטן של אולם אלי ליאון בבית צבי, אפשר לציין, כמובן, את הישגיו בתחום משחק התלמידים. גיל רשף בתפקיד דיוניסוס המחופש יצר את הדימוי המורכב הזה במשחק מעודן, נעים הליכות ודיבור, שברגע הנכון הגיחה מתוכו המפלצת. גיל וייס היה מצוין כפנתאוס הנאבק על חוק וסדר, המתייצב באומץ כנגד בקכוס, וחולשת הדעת – בסיוע היין – מכניעה אותו לגורלו הנורא. הדס ביטון הייתה מצמררת כאמו בתמונה המזעזעת שבה היא מגלה את האמת על עצמה כמלכת הבקכנליה, זיו פלג היה בהיר ומדויק כקדמוס המספר על גורלו של נכדו האהוב, וכך גם אור משיח כרועה, רשף שדרי ואריאל קוזלובסקי כשומרי ראש. ובעיקר היו אלה מיכל כחלון, קרן הדיה, ענבל איצקוביץ, ענת ששון וקארין הרשקוביץ הנפלאות בשירתן ובתנועתן הקבוצתית כמקהלת הבקכות וגם ברגעים שבו לכל אחת מהן ניתנו כמה שורות של תהילה.
 
"הבקכות" בנוסח זקס בבית צבי היא הצגה מרגשת ומרתקת, שראוי לצפות בה ולהאזין לאזהרה הנמשכת הנשמעת מתוכה.