פסטיבלים - בעלי המתוק ואשתי היקרה

שתי מהתלות צרפתיות בהצגה פוסט-סטודנטיאלית שלחו את צבי גורן למופע דראג משעשע יותר

אחרי הצחוק הייתה דממה

קשה להסביר את תחושת ההחמצה שליוותה אותי בדרך חזרה מירושלים, שעתה זה הוחזרה לידיים חילוניות, מהחאן הירושלמי. התיאטרון האנין הזה, שיודע גם להתפרע, בחר להציג שני מערכונים מיותרים מהארון הגדול של ז`ורז` פיידו, בבימוי כבד ורועש של אודי בן משה, שזכה בשנה שעברה להיות מוכתר כבמאי השנה בזכות שתי הצגות אנינות מגע שביים -”נישואין" בחאן, שבו הוא במאי הבית, ו"הרטיטי את לבי" בקאמרי שבו הוא במאי אורח.

חרף פרצי צחוק של שכנתי בשורה שמעליי, במערכון הראשון "אמא ז"ל בלי מזל", ובאישור הדממה שבאה מאותו מושב במערכון השני "רק אל תסתובבי לי ערומה" - היה משעמם למדי. העלילות בשתי המהתלות היו פשטניות, אם כי הרעיון עצמו חביב. בראשון חוזר הבעל לביתו בתום נשף מסיכות של אמנים, בתחפושת לואי ה-14, מתפתחת מריבה ארוכה בינו לבין אשתו עד שזר דופק בדלת ומודיע על אסון במשפחה. ואז? הייתי מגלה בשמחה את מה שהיה ברור שיקרה, כדין וודוויל.

במערכון השני אנו כבר במין פארסה, לכאורה, על פוליטיקאים, תקשורת וחינוך ילדים במסווה של ויכוח ממושך וחוזר על עצמו ומעייף אם אישה רשאית ללכת בתחתוניה בביתה, מול בנה בן ה-13, המשרת, השכן ממול, ואורחים חשובים. את העוקץ של הפארסה הזאת שולף פיידו בשלושה-ארבעה רגעים עסיסיים בסיום. וזה, למרות תרגום מצוין ומהשרוול של דורי פרנס, מאוחר מדי.

אולי משום שאודי בן משה נתקל בשני אבני החצץ האלה שהיו ראויים בקושי לבתי ספר למשחק, וכמעט התרסק אלמלא עזרתם החביבה של שחקנים מוכשרים: שלושת המנוסים שהשתדלו מאוד הם יוסי ייני (קצת צעקני מדי), לירון ברנס (מתוק מדי בשני המערכונים), כרמית מסילתי-קפלן (יבשה מדי). עמם התאמצו מאוד שני הטריים בוגרי ניסן נתיב, אורן סולו (נטול חן צרפתי בשני המערכונים), ונילי רוגל (מנסה להצחיק במבטא גרמני בראשון ובזוג רגליים חשופות בשני).

נגיסות במנעמי החיים

אבל לא התפאורה הנוחה של סבטלנה ברגר, ובהחלט לא התאורה של רוני כהן, ואפילו לא התלבושות הטובות של דליה פן לא יכלו לעשות את מה שבן משה לא הצליח לעשות – להפוך את הערב למעדן תיאטרון. והוא הרי כבר הוכיח שהוא יודע לתת את הניחוחות הנכונים למחזאים כמו לוין, גוגול וויינגרטן, במחזות מורכבים ומסוכנים לבמאי פי כמה. גם ההכרה שמותר להיכשל, ומחר זה יום חדש, לא ריככה את דעתי.

וזאת כנראה הסיבה לעצבות המאוכזבת שלי ששמחתי לקבל במהלך הנסיעה סימוס מפתיע בסלולרי שמזמין אותי להגיע אל ה-BLACKBOOK, מועדון לילה תל אביבי, למופע קברטי של "טלולה ודולפין". עגום ונכה רוח התפתיתי, הגעתי לשם, דפקתי ראש עצוב על הבר, בעזרתה של הברמנית הידידותית ביותר לסביבה, והתמסרתי לחגיגת הדראג, הנונסנס והשמחה ללא יומרות גבוהות שהתנהלה שם. היא בוצעה על ידי צעירים תאווי חיים, ששמחתי לגלות שלא מכבר התפעלתי מהם בהצגות בתי הספר למשחק. הם שרו, רקדו, נשכו, והתחנפו לקהל כמו שצריך, באנרגיה נלהבת בהגזמה, ובנגיסות גסות במנעמי החיים.

וכך, בסופו של לילה ארוך חזרתי הביתה ברוח טובה בכל זאת. כמעט כמו זו שקיוויתי כל כך לחזור אתה מהצגת החאן.