גרסתם של גלעד עברון ואופירה הניג היא פנינת במה על הריאליטי המדומה שמחליף את החיים האמיתיים
דיאלוג פילוסופי קומי
כמעט ארבע מאות שנים של קלאסיקה הצטברו בשני הכרכים של "דון קיחוטה" מאת סרוונטס מאז פירסומו. בעיקר בכרך הראשון, בעמוד המתאר את הקרב ההיסטורי הגדול בטחנות הרוח שאליו יצא מלא עזוז וגבורה דון קישוט, כפי שלמדנו להכירו לפני שהשם בה על תיקונו כדון קיחוטה, חזר חבול ומוכה. די היה בכך, ובסיפור האהבה המופרך לדולסינאה הדמיונית, כדי שהדמות הספרותית העשירה שבתה את הדמיון והתעלתה לדרגת סמל, נתנה השראה לציירים, פסלים, מוזיקאים וסופרים, והנה גם למחזאי משלנו - גלעד עברון, מחבר "יהוא" ו"הר לא זז".
את החלק השני של יצירת המופת כמעט ולא קוראים, וחבל. כי כן בחלק הזה המסע הגדול של דון קיחוטה ונושא כליו סנצ`ו פאנסה מקבל את המשמעות הרעיונית העמוקה שלו, שסרוונטס נקרא לכתוב אחרי שהדמות שיצר הפכה לסלבריטי שהכל דיברו בו, ואפילו נכתב לו ספר המשך "מזויף" שנגח במקור.
המחזה של גלעד עברון מתייחס בעיקרו לחלק השני, ומתרחש בשלב שבו סנצ`ו פאנסה מבשר לאדונו כי שניהם הפכו להיות דמויות בספר המטיל ספק בשפיותו, וקיומה של דולסינאה. קיחוטה מחליט להוכיח את האמת ומגייס את נושא כליו למסע חדש בעקבות אהבתו הגדולה וכנגד הקוסמים, מאחזי העיניים ושאר מרעין בישין המאיימים עלינו לכלותנו. בעיקרו המחזה של עברון הוא דיאלוג מבריק פילוסופי-קומי-נואש בין השניים, והוא שואב השראה ברורה מ"מחכים לגודו" שמצדו שאב השראה ברורה מהרומן של סרוונטס. במהלך הדברים יש גם התייחסות מבריקה ל"המלט", ואפילו הלהיט הגדול MY WAY מגיח אל הבמה באחד משיאי ההצגה.
במהלך המסע, אמיתי או מדומה, ובעוד סאנצ`ו מחפש את מחבר הספר בעיקר בשמיים, נופלים השניים לידי צמד "אצילים בשחור" שחייהם משועממים והם מחפשים שעשועים. אריה כבר יש להם. עכשיו הם זוכים גם בשני הסלבריטאים. ההערצה הופכת לעריצות, והעריצות, בסופו של דבר, חושפת לשני הגיבורים את האמת על עצמם. לא אריה, לא דולסיניאה, לא אביר. "אתה רק קיחאדה" אומר לו סאנצ`ו פאנסה.
במחזה של עברון קיחוטה הוא פילוסוף נאור מנותק מהמציאות אבל בעל מחשבות נשגבות, והמערכה האחרונה שהוא יוצא אליה היא להגן על זכותו להיות בעל החלומות של עצמו בלי התערבות הקהל, בלי שחייו יופקעו מידיו (על ידי התקשורת) לטובת ההמונים. סאנצ`ו פאנסה הוא המציאותי שבוחר לסייע לשגיונות, להיות שותף למסע שלא היה ולא נברא ולא יהיה, כדי שהתיאטרון הזה שאדונו מביים עבורו ייתן טעם לחייו. אך יחסי תלות ואהבה הדדית אינם יכולים לעצור את התנפצות החלום.
בין התיאטרון לריאליטי
בהצגה המרגשת של אופירה הניג בביתו החדש של אנסמבל התיאטרון של הרצליה, המסע הוא כל כולו דמיוני, כצעידה במקום אחד על הבמה המסתובבת של הדמיון. בהצגה הזאת הטענה של דון קיחוטה שהעולם אינו כפי שהוא נראה אלא כפי שהיינו רוצים לראותו נחשפת כאמירה על אמנות התיאטרון (בהמשך ישיר למה שעשתה ב"ירמה"), ולהסתכלות על אופנות הריאליטי - באמצעות חדרון חשוך שמפריד בין הבמה לבין הרחוב ובו יושבת דמות מסתורית, אלפרדו, משקיפה מתוכו, וליתר דיוק מפקחת על המתרחש, אולי אף מביימת, גם משחקת בעצמה, ובהחלט יוצרת אפקטים בימתיים.
הדמות הזאת, וצמד האצילים בשחור הם ה"אנחנו שצופים במתרחש" כאומרים "ישחקו הנערים לפנינו". אנחנו הצורכים, ואנחנו התובעים, ואנחנו שבסופו של דבר גם מאמינים לריאליטי המדומה שיצרנו. הניג בונה את ההכרה הזאת שלב אחר שלב, כמגדל תיאטרלי מבריק הניצב על רגליהם של שני שחקנים נפלאים: שלום שמואלוב כדון קיחוטה ומוטי כץ כסנצ`ו פאנסה.
שמואלוב יוצר את דמותו של דון קיחוטה כפסל חי, ואפילו נראה כמעט כאיש-הפח של הקוסם מארץ עוץ בתוך תלבושת החלודה שעיצבה עבורו נועה וידמן, שכמובן גם עיצבה את שאר התלבושות המדויקות ואת אבזרי האבירות של קיחוטה ופאנסה. שמואלוב מזריק לתוך החלודה של קיחוטה חיים עתירי פכים קטנים של פניו, עיניו, ברכיו וזרועותיו, ובמנעדי קול רכים או רכים יותר הוא חי את האופוריה, את התקווה ואת ההכרה במונולוג נפלא שהמסע האחרון הגיע אל סיומו, ובמקום האור באה אפלה.
עזר כנגדו הוא מוטי כץ, עסיסי וחד כסאנצ`ו פאנסה שיודע כי קיומו המציאותי תלוי מאוד בקיומו הבדיוני שאותו יוצר עבורו קיחוטה. כץ מעצב דמות מרתקת בדיוק הקומי שלו, אך יותר מאלה הוא יוצר דמות נוגעת ללב, מרגשת במסירות הכנה, ובהליכה על החבל הדק מעל לתהום הדמיון של אדונו. סנצ`ו/כץ נרגש ונסער ומפוכח כשהוא עובר מהמשחק אל האמת ומחזיר את קיחוטה אל מנוחתו האחרונה.
יורם יוספברג אילם וחידתי, ומאיים כאלפרדו המסתורי, שיודע ליצור אפקטים בימתיים, ואם אינני טועה גם ממציא את צמד האצילים בשחור, נמרוד ברגמן וענת פדרשניידר שמוסיפים את הגוון הנכון כנציגינו המעריצים העריצים.
איתן לוי עיצב תפאורה מינימליסטית שכל פנס בתאורה, שאותה עיצבה פליס רוס, משנה את אופיה ופניה והופך אותה לסדרת הוכחות לטענה של דון קיחוטה. את הסאונד המשלים את איכות ההצגה עיצב הראל טביבי.
18/11/2008
:תאריך יצירה
|