אינוס העלילה והאמצעים
 
"סלומה" היא אחת משתי האופרות הראשונות של ריכרד שטראוס וניכרת בה השפעתו של ריכרד ואגנר, כולל ציטוטים קצרים, לצד סממנים מובהקים לסגנון החושני והתזמור העשיר האופייניים להמשך דרכו. שיאיה הגדולים של האופרה הם ריקוד שבעה הצעיפים, ריקוד הסטריפטיז של סלומה, והמונולוג (או אריה) הגדול שלה כמביאים אליה את ראשו של יוחנן.
 
מחזהו של אוסקר וויילד שאותו ערך ריכרד שטראוס לליברית של האופרה מספר על אירוע טראומטי בתולדות מלכותו של הורדוס - פרשת כריתת ראשו של יוחנן המטביל, הנביא שבישר על בואו של ישו כמשיח שיטהר את יהודה משחיתותם של הורדוס ושל אשתו הרודיה. ההוצאה להורג התקיימה לפי דרישתה של סלומה, בתו החורגת של הורדוס, שהתאהבה ביוחנן, והוא דחה את חיזורי תשוקתה. היא קיבלה את מבוקשה בתמורה לריקוד שהורדוס ביקש ממנה לרקוד לפניו, וכאשר ראשו של יוחנן מוגש לה היא חוגגת את נצחונה ומעניקה לשפתיו המתות את נשיקתה, והורדוס מוציא אותה להורג.
 
כאשר לקראת הסוף ההפקה האורחת מליטא הועלה מהבור הדלי העלוב שבתוכו הונח ראשו של יוחנן המטביל, במקום טס הכסף כדרישתה של סלומה, היה אפשר לנשום לרווחה, אם כי גם במעט אכזבה על שלא התרחש הנס הגדול ולא באה הישועה המרגשת לתצוגת הנפל שקדמה לה. זו החלה בתפאורה המכוערת של פול שטיינברג שהצטיינה בחוסר טעם עם טאפטים סגולים וצהובים, ונמשכה ברעיונות העיוועים של הבמאי דייויד אולדן שנראה כי לא החליט מה הוא רוצה לעשות ולא ידע לעשות מה שהחליט לעשות.
 
אולדן ערך כמה ניסויים תפלים שנועדו לכאורה להכניס חיים ומשמעות "אקטואלית" ליצירה שאחת ממעלותיה הגדולות זו החיוניות הנפלאה שלה, בעלילה ובמוזיקה גם יחד. התוצאה הייתה חנק מוחלט, אינוס העלילה והאמצעים כדי לספר לנו מה שאנחנו יודעים על משטרים קומוניסטיים לשעבר. לשיא הגיחוך הגיעה ההפקה בתמונה שבה אמורה סלומה לבצע מחול סטריפטיז. הזמרת ששרה את התפקיד בבכורה היא, לדברי הבמאי בתוכניה "לא צעירה במיוחד" והיה ברור שלא תרקוד ועל כן "את כל תמונת הריקוד הפכתי על פניה" כדבריו. מה הפך? רק ריסק אותה.
 
היצריות, המיניות, החושניות והנוירוזה של העלילה זוכים לביטוי חריף ומרשים במוזיקה ובביצוע של הלהקה האורחת מליטא הם באים רק לביטוי חלקי, בעיקר בזכותם של הזמר הנפלא מיקולאי זלסינסקי ששר את יוחנן, והזמר-שחקן המצוין פאבל וונדר ששר את הורדוס. הם וגם אודריוס רובז`וס בתפקיד נארבוט המאוהב בסלומה, היו היחידים שהצליחו לגבור על הצליל הגדול בהגזמה של תזמורת תיאטרון האופרה והבלט הלאומי של ליטא, בניצוחו של יאצ`ק קספצ`יק. סיגוטה סטוניטה בתפקיד סלומה ניחנה בקול מעניין, בעיקר כאשר התזמורת לא כיסתה אותה, אך היא לא הייתה סלומה, הנערה המגלה את מיניותה, אלא מטרונית כבדה.
 
אין לי מושג מי החליט ולמה שראוי להביא לכאן את ההפקה הזאת. ואם מדובר בחשיבות היחסים התרבותיים בין ישראל לעולם כדאי להזכיר לראשי האופרה הישראלית כי הם היא איננה מחלקה לקשרי תרבות במשרד החוץ, וכי המנדט שלהם הוא קודם כל ליצור כאן בית אופרה משלנו,  עם הפקות משלנו ועם יוצרים ישראלים.

לרכישת כרטיסים באתר הבמה!