לפרק את הרקדנית
 
ערב המחול המשותף בריטניה/ישראל/הולנד הפך להיות הערב של טליה פז, כאשר נוכח אורכן המשותף של היצירות שנקבעו מראש לא החזיק יותר ממחצית השעה, ופז הוסיפה בפתיחת הערב את הסולו הנפלא "מגנוליה" של הכוריאוגרף הבלגי סטיין סליס, לצלילי הפרק השני בסימפוניה מס` 4 של מאהלר. 
 
כמו בהופעתה לפני שנה וחצי כך, וכפי שכתבתי אז, גם הפעם נוצר קשר סמוי, מקרי, בין היצירה הזו, שאיכותה המיוחדת נגלתה מחדש, לבין הסולו החדש "One Leg Barbie" שיצרה עבורה הכוריאוגרפית שרון אייל. המפגש בין פז ואייל החל למעשה כבר באותה תכנית כשפז רקדה גרסה מיוחדת של LOVE מאת אייל, אך הפעם מדובר בסולו שהכוריאוגרפית עיצבה במיוחד על גופה של פז, וליתר דיוק מתוך גופה של הרקדנית הנהדרת הזאת, ובניצול מרתק של עוצמת הביטוי הרגשי שלה באמצעות אמנותה.
 
בריאיונות משותפים גילו השתיים את סוד החיבור ביניהן ביצירה הזאת – שראוי לרקדנים רבים לשנן אותו: מסירה מוחלטת של הרקדן לידי הכוריאוגרף. טליה פז אמנם ציפתה שאייל תעצב לה מחול שישתמש ביכולותיה המגוונות, אבל אייל דווקא הלכה בכיוון אחר, ופירק את היכולות האלה של פז, תלשה מתוכן איברים, ומתחה כל שריר בגופה עד לקצה. כך היא יצרה מרקם תנועה עוצר נשימה שמופעל מתוך מרכז הכובד הנשי, בטן/רחם.
 
אפשר אולי לתאר את מהלך הסולו כסיפורה של בובה שהילדה המשחקת עמה תולשת לה את אבריה, או כסיפורה של אישה שמורדת בתפקודה כבובה. זה קיים במחול הזה, בלי ספק, אך למעשה שמה של היצירה נקבע לה מאוחר יותר מכיוונה של היצירה שהוא עוסק במהות התנועה, באופיה הנשי או באיכותה האמנותית. הפירוק המתרחש מהרגע הראשון במהלך עשר הדקות המרוכזות הוא מהלך מרוכז מאוד, שבו לכל תנועה יש קיום כמעט עצמאי. זאת המשמעות של הפירוק הכוריאוגרפי, כאילו לתנועה יש חיים נפרדים מהגוף הרוקד. אבל מעבר לכך, הגוף הזה, האמנית הזאת, טליה פז, היא גם הכוח המניע, הלב והבטן והמוח שמזרימים לתוך כל תנועה את מהותה ומאלצים אותה להתחבר אל הקודמת ואל הבאה.
 
את הסולו, שפז רוקדת בבגד אדום צמוד גוף בעיצוב של בן ארצי, מלווים שני יוצרים ששרון אייל כבר שיתפה פעולה עמם – אורי ליכטיק שכתב מוזיקה עתירת חיים, מלאת קצב ומדגישה את המהלך הפיזי-נפשי של הריקוד, ואבי יונה בואנו (במבי) שעיצב תאורה יפהפייה וגדולה שעוטפת את הבמה של סוזן דלל במרקם מיוחד. עם זאת, נראה לי כי טוב יעשו במבי ואייל אם ימעיטו באפקטיביות של התאורה, שלעתים מסיטה את תשומת הלב מהתנועה המתרחשת בתוכה.
 
רקדנים אורחים מעולים
 
כמו בכל מהלך פסטיבל תל אביב דאנס השנה גם בערב המשותף הזה בלטה איכות הרקדנים שהופיעו בשתי יצירות קצרות אחרות. תחילה היו אלה קרלי בסט השברירית וכריסטופר אוונס הגמיש כחתול (שרק לפני עשרה ימים הופיע גם בלהקתו של חופש שכטר). הם רקדו דואט בן 15 דקות, "הרכבה עצמית" שמו, שהוא פרק מתוך יצירה של הכוריאוגרף ג`ונתן לן, שהושלמה בימים אלה ממש. הדואט המיוחד, שיש בו נגיעות של הומור בריטי יוצר דו-שיח מעניין בין התנועה הפיזית לדיבור – כשפס הקול הוא בעיקר טקסט של הנחיות להרכבה עצמית של מוצר כלשהו שאותו קורא במאי התיאטרון והקולנוע אנטוני מינגלה. יהיה מעניין לראות את היצירה השלמה, אך גם הדואט הזה מתוכה היה מושך ומהנה, וגם כאן יש תאורה עשירה ומעניינת שעיצב פיטר מומפורד.
 
את הערב המיוחד הזה סיים נציג בלט סקפינו מהולנד - הרקדן טאדיושי קוקיגוצ`י, יוצא להקתו האחרונה של מוריס בז`אר. הוא רקד יצירת סולו AFFI מאת מרק גקא לצלילי שירים של ג`וני קאש. הסולו הקצר מרתק ונותן הזדמנות להתוודע אל רקדן בעל נוכחות בימתית מיוחדת, שבכל תנועה שלו יוצר דימוי חדש ומסקרן.
 
חידוש ובכורה בלהקת ענבל
 
התרומה הישראלית הנרחבת לפסטיבל הבינלאומי שהגיע לסיומו הביאה אליו את להקת המחול הוותיקה ששינתה כיוון, והרכב רקדניה כבר אינו על טהרת הייחוס התימני כבימי בראשית. אבל הטעם הטוב של אותם ימים שב להרטיט ביצירתו של ברק מרשל "דודה לאה" שאותה יצר בראשית דרכו, לפני 13 שנים, והיא שוחזרה עתה בידי נעמי פרלוב.

זוהי יצירה מיוחדת, שיש בה התמודדות של מרשל עם זכר דודתו לאה עובד שטורך, והוא עצמו מככב בה כרקדן (אחרי שמונה שנות היעדרות בגלל פציעה) וכזמר המשמיע יצירות של אמו, הרקדנית הנפלאה מרגלית עובד, שהייתה הכוכבת הגדולה של להקת ענבל מימיה הראשונים, ושל נוסראט פטה עלי חאן. קולו הצלול של מרשל, שברגעים מסוימים הצטרפה אליו מלכה חג`בי, בשירה ובתיפוף, וקטעי הפולחן והמחול שיצר מרכיבים קינה מרגשת, עם הבלחות יפות של חיוך והומור המלווים תמיד את הפרידה מנפש אהובה שהלכה לעולמה. היה מרגש מאוד לשוב ולצפות ביצירה האישית המרגשת הזאת.
 
בחלקו השני של הערב הועלתה בכורה של "טורוס" מאת סהר עזימי, לצלילי המוזיקה המיוחדת של דידי ארז, שמשרה אווירה חלומית ומתוחה. עזימי ביקש ליצור קשר בין האתני למודרני באמצעות המחול הזה, שהוא עצמו משתתף בו יחד עם לאזרו גודוי, אלעד שכטר, מאיה ברינר וקוראלי לאדם. זו יצירה מעניינת שראוי כי עזימי ימשיך ויעבד אותה, ובעיקר את חלקה הראשון, שעודנו רך ונעדרים ממנו מאפייני התנועה והדמיון המוכרים מיצירותיו הקודמות. אלה באו לידי ביטוי טוב ומעניין בחלק השני של היצירה החדשה, והראו את הפוטנציאל שיש ביצירה.
 
את התלבושות לשתי היצירות עיצבה ענבל ליבליך, אך לטעמי כדאי לשנות את אלה שעיצבה ליצירתו של עזימי. תמר אור עיצבה תאורה טובה עם אווירה נכונה ומתאימה לשתי היצירות.