מאז הקמת המדינה התיאטרון הישראלי התקשה, וכמעט מעד, בהתמודדות עם חידת השואה. פה ושם נוצרו חריגים, אבל שלא במפתיע את הבכורה בתחום הזה אצלנו נטלו דווקא סופרים, היסטוריונים וכותבי זיכרונות. אולי משום שקל יותר לתאר במלים מלהמחיש בתמונות מומחזות את עוצמת הזוועה.
יתר על כן, גם השחקן המוכשר ביותר – ואפילו מי ששרד את המחנות – אינו יכול לשים עצמו באותו מצב, באותה חרדה, וכן, גם לא באותה תקווה. ומי שלא היה שם, מי שרק נולד אחר כך, יכול לכל היותר לנסות להבין את מה שמאכל מבפנים את האודים הבוערים האלה.
אפשר גם , למי שמתואמים לצו של אופנה זו או אחרת, למתוח ביקורת על התמימות ועל העיוורון. ואפשר לשאול את השאלה שבכותרת הספר וההצגה שנעשתה בעקבותיו "למה לא באת לפני המלחמה". שאלה, שמנקודת מבטו של הדור השני היא מהותית מאוד - ומבטאת את הרעיון שיכלו להציל את עצמם בזמן, במקום להגיד "לנו ואצלנו זה לא יקרה". אך על השאלה הזאת אין למעשה שום מענה. לא בחיי היום יום ולא על בימת התיאטרון.
למעשה זאת איננה רק שאלה, אלא מצע רעיוני שעליו גדלו הצאצאים וגם צאצאיהם שלהם. לא למה קרה מה שקרה, כי את זה אולי קל להבהיר מבחינה היסטורית, אלא למה לא קרה מה שהיה צריך לקרות – מדוע לא הבינו, פחדו ועזבו את אירופה בזמן. נקודת המבט הזו, על מה שהיה ולא על מה שלא היה, איננה עושה חסד לאיש. ונקודת המבט הזו הופכת בעצמה להיות תעודה ועדות, על מי שנספו, על מי ששרדו, וגם על בני הדור השני וממשיכיהם.
אחת התעודות האלה הוא ספרה של ליזי דורון, סיפור אוטוביוגרפי של ילדה שגדלה כבת יחידה לאם חד-הורית שממשיכה לחיות את אושוויץ בכל אשר תלך. דורון מספרת באומץ רב על המועקה הגדולה שנשאה על גבה עד לזעקה הגדולה שהפנתה כלפי אמה: "הלוואי שתמותי!"
השחקנית פביאנה מיוחס עיבדה את הספר למונודרמה בת שעה. העיבוד ענייני מאוד, ללא התחכמויות ותיאטרליות. הדמות המרכזית נשארת הבת, ולצדה ובאמצעותה מזדקרת דמות האם המעונה והמענה. פה ושם יש גם דמויות חולפות המיוצגות במשפטים קצרים שאינם תובעים משחק ייחודי לכל דמות ודמות.
מיוחס מעצבת את דמות האם, הלנה, ואת שאר הדמויות בטכניקה שהייתי מכנה אותה "הלקוניות של הקול" - מעט מתכתיות לזו, מעט רוך לאחרת, פה ושם שתיקה ארוכה, מעת לעת לחלוחית בקצה העין, ובתווך, לכל אורך המונולוג, בולט העיצוב היבש, הרטורי-ענייני של המספרת עצמה.
היובש הזה, כמעט כשל הרצאה דידקטית, מאפשר למיוחס ולקהל להתחבר אל התכנים שעיקרם אינו מה שהיה "שם" – בשואה - אלא מה שמתרחש "כאן" – בתקומה. כי כן זה הסיפור הדרמטי המתפתח מתוך כל הדברים – ההתנגשות בין ההישרדות הפיזית לבין החידלון הנפשי, ואף יותר מזה – אי היכולת של השורדים להשלים עם "חטא" הישרדותם ותקומתם.
"למה לא באת לפני המלחמה" איננה חוויית תיאטרון במושגים המקובלים. היא רק מזכירה לנו שהחיים הם לפעמים התיאטרון האמיתי והלוהט ביותר.
"למה לא באת לפני המלחמה", הצגת יחיד של פביאנה מיוחס על פי ספרה של ליזי דורון, 22 ביולי , תיאטרון תמונע. עוד על ההצגה
צבי גורן
26/07/2004
:תאריך יצירה
|