גאון, פרחח, אהוב האל

כאשר הועלה "אמדאוס" של פיטר שאפר בבכורה העולמית בתיאטרון הלאומי של בריטניה, ב-1979, רעשו דפי התקשורת בדיווחים על זעם וחלחלה של נכבדי-התרבות והמוזיקה. העילה לכך הייתה הצגת דמותו של מוצרט, אחד מחמשת הקדושים של המוזיקה הקלאסית, כאינפנטיל גס רוח, או גרוע מזה. המוחים בתוקף כנגד הדמות ששאפר יצר בכישרון רב התייחסו אל המחזה כאילו היה תעודה היסטורית בדוקה ולא מחזה בדיוני מוחלט, לפחות בכל מה שנוגע לטקסט שבפי הדמויות ההיסטוריות המופיעות בו – ואפשר רק לשער מה היה מספרם ומה היה האפקט של תגובתם אם באותה עת היה אינטרנט והיו טוקבקים בהיקף של ימינו. אבל מאז זרמו הפקות רבות של המחזה על נהרות וימים, נחתו על במות בשפות שונות, כולל אצלנו, וכמובן גם הופק סרט גדול ומפואר עטור בשמונה פסלוני אוסקר מוזהבים.
 
"אמדאוס" הוא איפוא מחזה כמעט מיתולוגי באופיו על דמות-מיתולוגית ועל טענת-רצח  מיתולוגית – ומי שירכוש את התכנייה העשירה שערכה רבקה משולח ימצא בו מאמר מרתק בעניין הזה של פרופ` הרי גולומב. כרגיל, במקרים כאלה, ייתכן מאוד שיימצא במאמר הזה ההד לחוויית ההצגה או אולי ההסבר לאכזבה ממנה. כשם ששפע המידע העובדתי על מוצרט ותקופתו מאיר את היותו של המחזה בדיוני.
 
עלילת המחזה נעה סביב השמועה כאילו המלחין האיטלקי סאליירי, אחוז קנאה וטירוף, הוא זה שרצח את מוצרט כשהגאון הזה היה בן 35. סליירי, ישיש וחולה, מכה על חטא שחטא כביכול, הוא זה המספר לקהל את סיפור השמועה הזאת, ומתאר את המפגש בן עשר השנים בינו לבין המלחין שפשר שמו האמצעי, אמדאוס, הוא אהוב אל. גאון או אהוב, המוצרט הזה הוא גם פרחח, מנבל את פיו, מחורמן, ובין לבין יוצר מוזיקה שיש בה מהקליל ועד השמימי בלי למחוק אפילו תו אחד, ותמיד זה נשמע מושלם, ככל שזה נוגע לאוזנו המוזיקלית של סאליירי. הקיסר שומע בהם עודף תווים וצלילים, ואנשי חצרו השמרנים שומעים בהם מטעני פיגוע לעולמם.
 
הקנאה המתפתחת בסאליירי מביאה עמה תוצאות עגומות לחייהם של מוצרט ואשתו קונסטנצה, פרחה לא קטנה שלומדת מהר ומקרוב את מחיר החיים והתהילה של בעלה, ונכנעת לדרישת סאליירי להקריב את יושרתה כדי להשיג פרנסה למשפחתה הגדלה, ומשרה לבעלה שבריאותו מידרדרת, אך גאונותו מניבה יצירות מופת גדולות בזו אחר זו. לסאליירי לא נותר אלא לשלוף קלף אחרון – ובתחפושת שחורה ומאיימת הוא מזמין ממוצרט רקוויאם עבור מישהו חשוב שעתיד למות. תמונת הכתיבה של היצירה הזו, שלא נשלמה, ושותפותו הסמויה והגלויה של סאליירי היא שיאו הגדול של המחזה של שאפר. בכל הפעמים שראיתי אותה מאז ההצגה המקורית, ובכל הפעמים שצפיתי בסרט, נותרתי נרעש.
 
אמש זה לא קרה לי. הנס של התיאטרון לא התרחש. האכזבה שלי נובעת כמובן מהחטא הקדמון של הציפייה לנס הזה. כך באתי לתיאטרון הקאמרי אמש. רשימת יוצרי ההצגה הזאת ומשתתפיה הבטיחה לי חוויית תיאטרון. אבל זו לא התרחשה ולא באה אליי בה במידה שאני באתי מוכן לקראתה.
 
מי מנוחות במקום מים סוערים
 
מהרבה מאוד בחינות אני יכול לומר שהם היו בסדר. כולם. הם העבירו בהצגה מהוקצעת שהתנהלה על מי מנוחות את הסיפור ואת הטקסט ואת המוזיקה. אולי זאת הבעיה – מהוקצעת ולא תוססת, מי מנוחות במקום מים סוערים. אולי השחור הבוהק של התפאורה של רות דר שרוב הזמן חנק את הבמה של אולם 2 של התיאטרון. אולי הברקות שהיו בבימוי של עמרי ניצן   ובמשחקם של איתי טיראן, כמוצרט, ויצחק חזקיה כסאליירי, שהאירו דווקא את החסר או את המאכזב בהם. ואולי זה גם ההסבר לכך שהמחזה נשמע לי לפתע ארוך, מכביר מילים, אפילו בתרגום הנעים של דורי פרנס.
 
ואני מנסה להבין מה קרה. כל קריאה של המחזה תגלה כי שאפר יצר את סאליירי ואת מוצרט כדמויות טרגיות מורכבות מאוד. האחד היושב לבטח במשרתו בחצרו של הקיסר ומעריך עצמו כמלחין עליון ולפתע מגיח הגאון הצעיר מזלצבורג ומנפץ את עולמו לרסיסים. והאחר, צעיר שילדותו נלקחה ממנו אבל נותר ילד בהפרעה, שמתוכה פורצת גאונותו המוזיקלית. בהצגה של עמרי ניצן התפיסה הזו שונתה. הממד הטרגי בדמותו של סאליירי נעלם כלא היה במשחקו השוטף, הישיר של יצחק חזקיה כסאליירי, וחילופי היוצרות בעיצוב דמותו של מוצרט, כפי שאיתי טיראן מגלם אותו, מדגישים דווקא את היותו אינטלקטואל כמעט פילוסוף, אך בעל הפרעות אינפנטיליות מעת לעת. התוצאה היא שהצד המופרע הטבעי של מוצרט הופך למשחק,  ושעשוע עיצובי בהכרה מלאה של טיראן. במקרה שלו נדמה לי שיש גם  מחיר מסוים למשחקו מכך שלא הוא מנגן את קטעי המוזיקה הרבים. הכאילו-מנגן שלו מושלם, אבל קר מאוד וזה בהחלט ניכר (את קטעי המוזיקה מנגן מאחורי הקלעים גיורא ליננברג.)
 
את משא הטרגדיה שיש במחזה נושאת בהצלחה חני פירסטנברג בתפקיד קונסטנצה. היא משעשעת במערכה הראשונה, היא צוברת עוצמה בהמשך, והיא מרגשת בסיום. הברקות הבימוי של ניצן נוגעות בעיקר לעיצוב דמויות המשנה הרבות ותפעולם: אורי רביץ וערן מור המקסימים כזוג מרגלים-רכילאים-פפאראציים, אוהד שחר המצוין כקיסר, ועזרא דגן הנפלא כמנהל לשכתו, ועמם ערן שראל ויובל זמיר המנופחים כמנהל הספרייה ומנהל האופרה.
 
התפאורה השחורה של רות דר כשלעצמה היא יצירה בימתית מרתקת, גם אם אני מסתייג ממנה בהקשר של המחזה הזה. ברגעים שכל החלונות והדלתות נפתחים בה היא נעורה לחיים, ועמרי ניצן מנצל אותם עד תום, אבל במרבית הזמן היא סגורה ומעיקה. התלבושות הנפלאות שעיצבה והתאורה העדינה של קרן גרנק מדגישות מאוד את החנק הזה.  הכוריאוגרפיה של לימור רוז בביצועם של שמונה רקדנים ורקדניות יעילה.