פסטיבלים - אקווס - דיאלוג בין מצוקות

צבי גורן נהנה מגרסה חדשה למשוואת הכוחות בין פסיכיאטר לנער שניקר עיני סוסים

שני אנשים במצוקה

כאשר הסתיימה ההצגה קמה אישה אחת, שתי שורות לפני, ובקול גדול סיפרה לשכניה כי היא ראתה את ההצגה המקורית בלונדון לפני 35 שנים, עם שני שחקנים ושישה סוסים, והיא וכל הקהל בכו בסוף ההצגה ההיא, ואילו כאן היא בכלל לא, ולכן ההצגה הזאת, כאן, ממש לא טובה. בדרכי החוצה תהיתי ביני לביני על מה ולמה היא בכתה. המחזה של שאפר, שנקודת המוצא שלו הוא מעשה אמיתי של נער שניקר עיני סוסים, אך כל פיתוחו כמחזה הוא פרי דמיונו. המחזה איננו כתוב כמלודרמה סוחטת דמעות למרות שהוא מתאר בקווים די גסים מפגש בין שני אנשים במצוקה – אלן, הנער בן 17 שניקר את עיני הסוסים, ומרטין, פסיכיאטר מבוגר שאין לו חיים משלו, שהקליניקה שלו בבית החולים היא הכלא המשותף של שניהם, לפחות עד שירפא לנער. האם היא בכתה מתוך אמפטיה אל מי מהם – הסוסים, הנער או הפסיכיאטר?

כמעט ברור שתגובה רגשית ודמעות הן טבעיות מאוד למחזה הזה כשהוא מוצג בהדגשה בימתית על הסוסים, בביצועם הסנסציוני של שישה שחקנים בתוך מסיכת-ראש שילדית של סוסים, כפי שהיה באותה הצגה בלונדון שגם אני ראיתי בשעתו. ההצגה המקורית והמרהיבה ההיא, כמו רבות מאלה שהלכו בעקבותיה, הצליחה לעוור מעט את עיני הצופים מלראות את חולשות המחזה. שאפר גולש לנושאים כמו הורות, דת, מין, חינוך, זוגיות, ועוד, ובהרבה מילים. הגיבור שלו, זה שבאמת מעניין אותו, הוא הפסיכיאטר. הנער אלן הוא רק אמצעי להגיע אליו. נוכחות הסוסים המרהיבה מכסה על כך. בסופו של דבר, אחרי שאלן נרפא, או כפי ששאפר מגדיר זאת אחרי שמרטין הוציא ממנו את הכאב (או את הדיבוק שאחז בו) מי שנותר בכאבו הוא מרטין, שאיש לא ירפא אותו.

אבל טלו את נוכחות הסוסים האלה, תשאירו רק סוס אחד שעמו מציג אלן לפסיכיאטר את מערכת יחסיהם המיוחדת, כל מה שיישאר על הבמה הוא מערכת יחסים הומו-אירוטית, לרגעים סוערת ומסעירה, ממש לא כמו הנינוחות של הסדרה "בטיפול". אלן יודע בדיוק מה עשה ולמה, ויודע בדיוק מה יספר ומתי, ומרטין יודע מהי המצוקה הנפשית שלו עצמו, שעליה הוא שמח לספר לידידתו או במישרין לקהל, ואשר אותה הוא מנסה לרפא באמצעות אלן.

מרגע שמרטין מוצא את המפתח הראשון, וזה קורה במהירות, אלן יודע שזהו האיש שלו – ומתחיל למשוך את הזמן שבו יוכל לשהות עמו. הוא נותן לו את הרמזים שבעזרתם הוא יוכל לדובב אותו, בנוסף על אלה שמרטין, "נאמנו", מקבל מהאם, מהאב ומבעל האורווה. גם מרטין מצדו משחק את המשחק הזה ומכוון את הנער אל "מלכודות" שיפתחו את סגור לבו – מכשיר הקלטה אישי, משחקים, היפנוזה, ואפילו סם-אמת מדומה. וכך, שלב אחר שלב אנו לומדים על מרכיבי המצוקה שלו שמקורה בהוריו, אם דתית מפנקת ואב נוקשה, שכל אחד מושך את בנם יחידם לכיוון אחר, ודוחף אותו אל פולחן הסוס שהוא מפתח בחדרו, ואחר כך באורווה שהוא מועסק בה בסופי שבוע.

יש גם נערה, ג`יל, שעל קיומה ועל כך שהייתה עם אלן באותו לילה שניקר את עיני הסוסים אנחנו שומעים די מוקדם במחזה. אלא ששאפר החליט שהפסיכיאטר לא יפגוש אותה – היא לא תבוא אליו והוא לא יזמן אותה אליו, או ילך לפגוש אותה - מה שכל חוקר משטרה היה עושה במקרה הזה,. שאפר שומר למערכה השנייה ולסיום הדרמטי את המפגש המהותי אתה, וזה מתרחש למעשה בעקיפין דרך סיפורו של אלן הנתון להשפעת סם האמת המדומה שמרטין נתן לו.

רף גבוה לשחקנים

רוני פינקוביץ` בחר לביים את ההצגה כך שהדיאלוג בין מרטין ואלן ובין שתי המצוקות שלהם הוא העניין העיקרי, המהותי של ההצגה. במקום ללכוד את תשומת הלב עם כוריאוגרפיה אירוטית של יחסי אלן והסוסים, במקום ליצור סנסציות בימתיות, הוא מרכז את תשומת הלב בקשר המתפתח בין אלן למרטין מרגע פגישתם הראשונה כאשר הנער השתקן, משמיע בלי הרף סיסמאות פרסומת נפוצות בטלוויזיה.

פינקוביץ` ויתר על הסוסים, למעט אחד שבתרגום החי מאוד (של תבורי ופינקוביץ`) נקרא שמו נחושת, ומגלם אותו בסוסיות מעודנת למדי אבשלום לוי. תחתם העמיד בשני צידי הבמה את הרכב כלי הנקישה המצליח פרקדו – תומר יריב ועדי מורג – המלווים את ההצגה באפקטים מרהיבי אוזן, אם כתחליף לדהרת הסוסים החסרים או כרקע כמעט פילמאי לרגעי דרמה גדולים או קטנים. זה מרשים כאפקט בימתי, למרות שהיה יעיל בה במידה – ולטעמי אף יותר – אם פס הקול שיצרו היה מוקלט דווקא, או מתנגן מאחורי הקלעים.

מרגע שוויתר על סוסי ההצגה הציב פינקוביץ` רף גבוה יותר לשחקנים – ואפשר לומר שהם עוברים אותו בקלות. דורון תבורי חי את מרטין הנמשך אל אלן כמו שדן שפירא רוטט את אלן הנמשך אל מרטין. כשמגיע החיבוק ביניהם הם הסוס ורוכבו בגוף אחד, כפי שאלן מתאר את מפגשו הראשון, כשהיה ילד, עם הסוס נחושת והרכב שעליו. תבורי יוצר דמות מרתקת של הפסיכיאטר, כמעט בזהות מקבילה לזו של אלן. הוא מחוק בהתחלה אך מתעורר לחיים בכל שלב שהוא מדובב את אלן או את האחרים. פניו, ובעיקר עיניו, מדברות ללא הפסקה. גופו דרוך גם כשהוא יושב בצד ומאזין-מתבונן בסיפור שאלן מספר לו. וכך במידה רבה תבורי במשחקו יוצר התגלמות של אקווס, הסוס הגדול שאלן נשא אליו את תפילתו.

אלן של דן שפירא שונה מהדימוי המקובל של נער מבוהל, כמעט ללא תודעה עצמית. שפירא מעצב להפליא את אלן כנער בוגר, שהפסיכוזה שלו טבעית, בוחנת גבולות, ממש כמו המשחקים שלו עם מרטין. זה תפקידו הטוב ביותר עד כה, בזכות הגיוון שהוא מפגין במהלכים השונים של התפקיד. הוא בוטה או רך, כואב או מפוחד, ובעיקר הוא בודד שמחפש להתחבר.

סנדרה שונוולד מגלמת בחיוניות רבה את אמו של אלן שהתמימות הדתית שלה מטשטשת את יכולתה להבחין בין נכון למוטעה ביחסה אל בנה. שמעון מימרן יוצר דמות חזקה מאוד של האב האובססיבי שנתפס בקלקלתו, ויובל שרף היא ג`יל רעננה, חתולית ומפתה. יעילים וטובים במשחקם רונה ליפז-מיכאל כידידתו של מרטין, השופטת שמביאה אליו את אלן, יניב דלטון כבעל האורווה וליז רביאן כאחות התקיפה בבית החולים.

ההצגה מתנהלת בעיקר בתוך זירה עגולה שהיא לב התפאורה המרשימה של ערן עצמון. הזירה הזו היא הקליניקה, הבית, האורווה ובית קולנוע פורנוגרפי. היא תחומה בקירות לבנים שעליהם מתנוססים צלליות שחורות של סוסים, ויש בהם חלונות שמבעדם מעת לעת ניתן למשתתפים שאינם פעילים להשקיף על המתרחש בה – אפקט שנוצל במידה חלקית מדי. קרן גרנק עיצבה תאורה שיצרה את האבחנות בין המיקומים השונים של העלילה, ואורנה סמורגונסקי בחרה לדמויות השונות תלבושות על-תקופתיות. רק זו של אלן הייתה אופיינית לאופנת נוער (ישראלי) בן ימינו.

"אקווס" של רוני פינקוביץ` בבית ליסין היא בסופו של דבר הצגה טובה ומעניינת שמרוויחה את הדרמה האנושית של המחזה במחיר הוויתור על המוחצן והמרהיב הכרוכים בהצגתו.