פסטיבלים - בין הספירות

נעמי יואלי יצרה לכבוד נתיבה בן יהודה מדורת אהבה בימתית. צבי גורן חזר נרגש

אחת בת 19

כל השנים ראינו בה את אחת מנפילי הדור הנשכח ההוא, אחת מאלה שלחמו כדי שיהיה לנו מה להרוס אחרי ששים שנה, והיא לדבריה הייתה רק “אחת בת 19, מהשדה ומעפר האדמה של 1948”. כך מגדירה את עצמה נתיבה בן יהודה בספרה האוטוביוגרפי "בין הספירות" שהופיע לפני עשרים ושבע שנים. זו נתיבה המוכרת בדעתנות ובהומור ובנחרצות הלשון והשפה, ואף תרמה לעברית מילון משלה, וגם בשותפות עם דן אמוץ יצרה הילת הומור סביב הימים הגדולים ההם. וקולה המיוחד, חיתוך דיבורה הנע בין עסיס ליובש, ישיר ומתקשה בהגייה, מוכר כל השנים מריאיונות רדיופוניים למכביר ומשעותיה שלה ליד המיקרופון.

אולם נתיבה בן יהודה לא רק יודעת וחיה את העבר כמי שצעדה בתוך עמוד האש ההיסטורי, היא גם יודעת להתבונן בו מפוכחת מבעד להלם הקרב שבו היא שרויה מאז (שרק כעבור עשרות שנים למדנו להכיר בו כשלפתע מצאנו בתוכנו טורים ארוכים של לוחמים הלומים). דמותה זו היא הבסיס ליצירתה המרגשת של נעמי יואלי, שבה היא מגלמת את נתיבה בן יהודה, משתמשת בטקסטים של האוטוביוגרפיה, מצחיקה ומעירה את הדמעות מתרדמתן, מצדיעה לגבורתה וחיה מחדש את התום והאמונה – שלעתים גם מוגחכים על ידה, למשל בהשמעת שיר התהילה למוות “קדרו קדרו פני השמים” ששרו אז בתנועות הנוער, בטקסים ובמסכתות, וגם הלוחמים, בהתלהבות של אמונה מטמטמת.

זו איננה הצגה של נוסטלגיה, ולא תצוגת בידור עמוסת הומור (שהוא ישיר ובוטה לעתים). נעמי יואלי משתמשת בעוצמה המילולית של נתיבה בן יהודה כדי לחקור מה שיואלי מגדירה כ"חברה הנעה ללא פתרון בין הקוטב האידיאליסטי-טקסי של `המולדת היקרה` לבין הלם הקרב הקיבוצי, הבלתי מרפה".

כזרדים למדורת האהבה

זו גם איננה הצגת תיאטרון מלאכותית, למרות שאמן המיצג הדס אפרת שעיצב את חלל הבמה באולם הקטן של תיאטרון תמונע, מלווה את יואלי בהתקנת מדורה אמיתית לכאורה. אם תלכו להצגה אל תתביישו לעקוב אחרי מעשיו המרתקים, שככל שהם מלאכותיים, הם מציגים בדייקנות את הטקס ההוא של "הביאו עצים למדורה והשגיחו על האש שלא תכבה" (ובסוף יגיעו אל פיכם ברינה גם הקרטושקעס המפוחמים מבחוץ).

זו הצגה חיה מאוד של שנות ילדותי. הייתי אז צעיר מכדי להתפלמ"ח או להתאצ"ל, ולמעט שיר אחד שלא שמעתיו מעולם כל הצלילים וכל המילים היו בתוכי, ערים או רדומים, ונעמי יואלי שלפה אותם בוירטואוזיות של משחקה והוסיפה אותם כזרדים למדורת האהבה והכאב והזיכרונות של יצירתה. אורי רובינשטיין השתמש בפנסים ספורים לעיצוב התאורה שהאירה ללא הגזמה את הדברים באור אותנטי של לוקס, נרות, עששיות ומדורות. בצד האחר, ללא הפסקה כמעט, מפעים את ההתרחשות המלחין יוסי מר-חיים שמלווה בנגינת פסנתר מעודנת מאוד - לפעמים חרישית, לפעמים אצבעותיו כפטישים, והוא נהנה, איך הוא נהנה להצטרף אל צליל המפוחית שבפיה של יואלי, ואחר כך גם לוויולה המקוננת של אילת לרמן.

ברקע, על גבי יריעת האוהל התלויה מאחור, מקרינה ליאור לרמן קטעי וידיאו שערכה יחד עם יונתן שוחט ואילת לרמן מסרט נדיר מ-1937 המתאר מסכת גבורה, ואיורי ספר המסיבות שכתב אביה של נתיבה, ד"ר ברוך בן יהודה, זה שניהל את גימנסיה הרצליה ההיסטורית. המכתב שקיבל מבתו הלוחמת, שיואלי מדברת אותו מלבה, הוא אולי רגע הכאב הגדול של הערב.

רות קנר העניקה ליצירתה של יואלי ליווי אמנותי נכבד, וצירפה לחגיגה את קולה שלה באמצעות הצוות המסור שלה – רונן בבלוקי, שירלי גל-שגב (שגם עיצבה את התלבושות הטובות), דפנה הרכבי, עדי מאירוביץ`, גיא סלמן וטלי קרק. נוכחותם בחלקה האחרון של ההצגה ושמחת החיים או לחילופין עוצמת הכאב שביטאו השלימו את צעדיה הקטנים, אבל הנמרצים מאוד של יואלי.

וצריך גם לשבח את ההדרכה הקולית של ריקי בוגטין ואת הסאונד של דודו שביט וההפקה של אנה בניאל שהעמידו את כישרונם ושירותם לרשות המסע המיוחד הזה של נעמי יואלי בין מוקשי הזיכרון והנוסטלגיה והדרמה שהם הסיפור של אותה בת 19 נצחית, נתיבה בן יהודה.