זירת אגרוף מכובדת
 
פרנסואה וברונו נערים בתחילת העשור השני לחייהם. ברונו אמר שפרנסואה הוא מלשן  וזה היכה אותו בראשו במקל ושבר לו את השיניים. תמונה לא תמימה שהזמינה את המחזאית הפריזאית יסמינה ראזה לכתוב מחזה סאטירי מבריק ודווקא לא עליהם או על  האלימות שלהם, שהרי קצת קשה יהיה להתחרות בתיאור האלימות של ילדי "בעל זבוב" של גולדינג.   תחת זאת ראזה בחרה להתמקד במקור – בהורים. שני זוגות הורים שהם מלח המעמד הבינוני הבורגני – עורך דין, יועצת מס, סוחר ואספנית אמנות שגם כותבת ספר על הטבח בדארפור.
 
ראזה מפגישה אותם לועידת פיסגה שתכליתה הכרה באחריות התוקף ופיוס עם הנתקף. כוונות טובות בדרך אל פרץ האלימות הגדול של ההורים. זוג כנגד זוג, אישה כנגד בעלה, בעל כנגד זוגתו, גבר כנגד גבר, אישה כנגד אישה. אין רגע של הפוגה במחזה שאינו פתח לסיבוב נוסף בזירת האיגרוף המכובדת של סלון פריזאי מודרני של הזוג המארח, הורי הנער הפצוע, שיש בו קטלוג נדיר מתערוכה של קוקושקה, שני אגרטלים עמוסים טוליפים לבנים, ספלי קפה ואפילו מעדן תפוחים ואגסים בנוסח הקלפוטי הצרפתי (יש תפריט בתכנייה) ועוד סממנים מובהקים לתרבות המעמד הבורגני.
 
המעניין במחזה הזה שהוא אינו  רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים וחודר בציפרניים חדות אל תוך תוכה של האלימות הבורגנית. זה עיסוקו המובהק, הגלוי לעין המתעניינת בפסיכולוגיה האנושית (ויש מאמר מרתק על כך בתכנייה). וזו גדולתו של הדיאלוג הנע במהירות מדברי נימוס וכיבושין אל פרצי גסות רוח ואלימות שכמובן ממהרת להתעטף בטלית של צביעות על שלל גווניה, אך שבה ונתלשת באכזריות הגוברת מרגע לרגע. כשהמסך יורד אחרי 80 דקות סוערות ומפוצצות נדמה שהמעגל נסגר. רק נדמה, אני חושב. רק עוד הפוגה.
 
אבל אני מודה שבמהלך היציאה החוצה עלו בי הרהורי כפירה. לא ביחס לאיכותו של המחזה, אלא ביחס למה שהוא אומר באמת. וכך, אט אט התחוור לי שאני רואה בו משל מקורי מאוד לפוליטיקה האימפריאלית הבינלאומית בת כל הדורות. אולי בגלל המילה "פיוס" והביטוי "אלוהי הקטל", אולי בגלל כיסוי-תחת של חברת התרופות, אולי בגלל השלכתו של אוגר לרחוב, ולבטח בגלל אזכורו המהותי של טבח דארפור. אולי בגלל עיסוקי בעבר כעורך חדשות חוץ, אינני יכול להתנער מהתחושה שהמחזה של ראזה הוא משל לכל אותן ועידות שלום שמנהלות מעצמות גדולות בעוד הן מתחמשות, מאיימות זו על זו, ומתערבות בחיי זולתן באלימות פוליטית או צבאית במסווה של דו-קיום בשלום. ועידות שמטאטאות מתחת לשטיח את הידיעה שהעימות הבא  יגיע. ועידות שלעתים קרובות הן הפוגה קומית, וברוב המקרים הן זירת אגרוף.

נהנים להיות אלימים

הלל מיטלפונקט ביים את פסגת האלימות של ראזה בקצב מצוין, בעיצוב מדוקדק של ארבע הדמויות, של היחסים הפנימיים בתוך הזוגות, ושל ההתנהלות כולה במיטב השטיקים הראויים להעברת המסרים המגוחכים כולל ההתפרצויות האלימות תחת הסיסמה "תאלים לי ואאלים לך". מיטלפונקט גם ניצח ביד טובה על רביעיית השחקנים שלו שנהנים מאוד, ובגלוי, להיות גם הם קצת אלימים.
 
נעמה שפירא חזקה כאלוף במשקל כבד בתפקיד אמו המתחסדת של הנער הפצוע, שאין כמוה לאלימות. היא סמכותית כשהיא דורשת ותובעת בלי סוף ובעיקר היא מלאת עוצמה כשנחת לשונה נושכת עמוק בבעלה ובאורחיה גם יחד. אלון נוימן מדויק מאוד כבעלה, תחילה כשהוא מגלם בפשטות את הנעבעך כנגד שתלטנותה, ואחר כך כשהוא אכזר בהיתממות שלו בעניין האוגר שהשליך, ולבסוף הוא רב עוצמה בהתקפי האלימות שלו כנגד כל מה שזז.
 
מיה דגן היא הקומיקאית האולטימטיבית של ההצגה הזאת בתפקיד אמו של הנער התוקף. אין אצלה רגע דל, בין אם היא משחקת את הצופה הפסיבית במתרחש, או כשהיא מתעוררת כמשתתפת פעילה, ואלימותה כזאת מעודנת לכאורה, והיא מה זה מצחיקה בדרך הדיבור הכמו פלגמטית והיא מטריפה בהתקפי הבחילה. בת זוג אידיאלית לבעלה עורך הדין, שליאור אשכנזי מעצב באוסף של דקויות הבעה וחדות ביטוי תוך כדי סדרה אינסופית של שיחות בסלולרי שהוא מנהל בתקיפות ובטבעיות של מי שאין סביבו אף אחד. אבל חכו ותראו איזה ילד מוכה הוא אשכנזי כשלוקחים לו את זהותו הסלולרית.
 
דורי פרנס תרגם, כהרגלו, בבהירות לשונית, ועם הברקות שבראשן אני מציב את החלטתו להשתמש במילה הלועזית טוליפים במקום לתרגם אותה. כך גם הברקת התפאורה של יוסי בן ארי, שבנה חומת-טפטים בורגנית צחורה אך שבורה שסוגרת על סלון מרוהט ורצפה  שחורה בוהקת, וגם היטיב כהרגלו לעצב את התלבושות. ראובן ולנר עיצב תאורה נקייה ויעילה.
 
"אלוהי הקטל" היא בסיכומו של דבר הצגה מצוינת של סאטירה מבריקה, מכל זווית ועל כל פינה שהיא מאירה.