פסטיבלים - הרמת מסך – הטוב, המפתיע וכל השאר

תשע עבודות חדשות הותירו את צבי גורן בתהייה על מגמות המחול של היוצרים העצמאיים

השלם עדיין חסר

כמדי שנה, גם הפעם ההבטחה של "הרמת מסך" כפי שהוצגה על הנייר הייתה גדולה. זה טבעי, ובעיקר כשמדובר ברשימת יוצרים מרשימה, ולפחות ככל שמדובר באלה הבולטים, המנוסים והמוכרים יותר. הם שהופכים את המפעל החשוב הזה של מדור המחול במנהל התרבות לאירוע שממתינים לו מדי שנה בתקווה שתוגשם בו התקווה לפריצת דרך משמעותית. אפשר לומר שגם השנה זה לא קרה.

ככל הנראה מה שדרוש לכך הוא יותר מרצון טוב. המכלול הציג יותר מבעבר ביטחון עצמי של כמה מהיוצרים, אך בכל המקרים מה שהעלו, ככל שהיה שלם מבחינתם, היה חסר משהו שיהפוך את העבודה ליצירה חשובה או מושלמת בפני עצמה. ובכל המקרים דרושה עבודה נוספת, הידוק, קיצור, ולעתים גם בחירה טובה יותר של מבצעים, ובעיקר כאשר ניתן לרבים מהם האשראי של שותפות-יצירה. וזה אומר בפשטות כי בלי הטובים, המקצועיים והמנוסים ברקדנים לא יצליח גם הטוב ביוצרים לממש במלואם את רעיונותיו הכוריאוגרפיים. די לראות רקדנית ששמה רונית זיו, ב"פוסט מרתה" של ניב שיינפלד אורן לאור, או בצמד יערה דולב ואלדד בן ששון ב"יום שני" של מיכאל גטמן כדי להבין את התרומה החיונית שלהם לכוריאוגרפים, עם קרדיט של שיתוף או בלעדיו.

כלומר בלי שתיעשה עבודת הכנה של הרקדנים העצמאיים שתקפיץ את רמתם כלפי מעלה – האתגר ליוצרים יהיה מוגבל וימשוך אותם למטה. הדגש על תמיכה ביוצרים, חשוב ככל שיהיה, גיוסם של מוזיקאים מקצועיים משובחים, תאורנים נפלאים ומעצבי תלבושות מקוריים מדגיש את הצורך להשלים את המעגל באמצעות קידום הרקדנים לרמה הגבוהה ביותר. מדור המחול חייב לתת דעתו על כך, ולהפנות משאבים לפיתוח סדנאות ואולפן סדיר לרקדנים העצמאיים, גם אם פירושו של דבר יהיה להקצות לכך את התקציב ולכנס את "הרמת מסך" כאירוע המתקיים רק אחת לשנתיים.

מסך 1: שבירה ואיזון

מיכאל גטמן אולי יגשים את הרעיון לפתח יצירה מקיפה בהשראת המוזיקה של קרלהיינץ שטוקהאוזן "בריאת העולם" שפרק היום השני מתוכה מלווה את הדואט הטרי שלו "יום שני" עם יערה דולב ואלדד בן ששון, שפתח את “מסך 1”. זהו דואט קר, כמעט מנוכר, שאינו מתחנף לרקדנים ולקהל. הוא תובע ליצור קשר גם כשהמצב הוא של הפרדה בין השניים שעל הבמה. זה בהחלט מקשה על החיבור ליצירה, ומחייב את גטמן לבחון כמה מהלכים בה שייתכן כי הם אסתטיים ומעוצבים על חשבון האמירה הנכספת, הנרמזת בעיצוב הדואט.

עם זאת, גטמן הצליח להפתיע דווקא במישור הבטוח לכאורה של ציוות הרקדנים. הוא "שבר" את המלודיות של התנועה הטבעית הנשית של יערה דולב. בתנועה המפורקת שהוא יצר עבורה – ולטעמי עוד ניתן לחדד את זוויותיה - היא שונה, אחרת לחלוטין ממאפייניה הנפלאים עד כה, ומאשרת את התחושה כי היא מגיעה עתה אל שלב חדש, שבו היא נגלית גם באור חדש כרקדנית מובילה אצלנו. כך גם, ואפילו במובהק יותר, המהפך שגטמן חולל בתנועתו של אלדד בן ששון, אחד הרקדנים הגבריים, הכוחניים והאנרגטיים שיש לנו. כאן הוא עובר זיכוך וריכוך, ותנועתו זורמת בקלילות מדומה, בלי ספק, וכמו גלי ים המלטפים את החוף כך גוו המוצק נכנע לעידון התנועה.

היצירה האחרת ב"מסך 1” הייתה "קרש הצלה" של מאיה לוי, שניצלה היטב את הגמישות הפנומנלית של רן בן דרור ואת האיזון הנפלא של לזארו גודוי שרכב עליו בחלקה הראשון של העבודה. זה היה מרתק ככל שהדבר נוגע לביצוע אבל חסר את הפיתוח הייצרי ששני הרקדנים האלה יכלו לבטאו, לא פחות משהם יודעים לשלוט בתנועתם. זה גם נכון ביחס לחלקה השני של היצירה כאשר מיכל אגסי מתערבת במתרחש בעזרת קרש וגליל שהיא מציבה לרגליהם. זה היה משעשע כשלעצמו, אבל נטול אמירה כוריאוגרפית של ממש.

את התאורה הטובה בשתי היצירות עיצבה ג`ודי קופפרמן. ליאת קוך עיצבה יפה את הבמה ב"קרש הצלה", גטמן ודולב עיצבו את התלבושות ב"יום שני" וליאת בן ששון את אלה של "קרש הצלה". מיכאל ברקוביץ עיצב וערך את הסאונד מיצירות מוזיקליות מגוונות.

מסך 2 : רונית זיו בשיאה

אינני בטוח שהיה צורך לספר לנו כי יצירתם של ניב שנפלד ואורן לאור בשיתוף עם רונית זיו, "פוסט מרתה", נוצרה בהשראת "מי מפחד מווירג`יניה וולף?” של אדוארד אלבי. מי שאינו מכיר את המחזה, ולא ראה אותו כשהועלה כאן בהבימה ואחר כך בבית ליסין (בקרוב תהיה לו הזדמנות לעשות זאת בתיאטרון הקאמרי) או את הסרט שנעשה על פיו, ממילא לא השכיל מהמידע הזה. ובעיני מי שמכירים את המחזה אני מניח שהיוצרים הצליחו ליצור יצירה שניתן לראותה עצמאית. אפילו כאשר ניכרים בה כמה מוטיבים חשובים של המחזה המתאר מפגש אלים מאוד בין שני זוגות "אינטלקטואליים" טיפוסיים, שבכל מהלך חייהם הם מיטיבים ליצור דימוי רציני של אישיותם, עבור עצמם ועבור זולתם, עד שהמסכות נושרות זו אחר זו, והגבול בין מציאות למשחק מיטשטש ונעלם.

היצירה החדשה ממשיכה כיוון מעניין של מחול-תיאטרון ששינפלד ולאור פיתחו יפה ביצירותיהם הקודמות. התנועה שהם מעצבים מספרת, מביעה, מתקשרת גם כשהיא מופשטת וכאילו מנותקת ממשמעות של עלילה או טקסטואליות. המעניין במיוחד בכך ביצירה הזאת נוגע לתרומתה של רונית זיו, בנוכחות פסיבית לכאורה, מרתקת ומושכת, ואחר כך בתנועה עתירת ביטוי מרגש. זיו מגיעה ביצירה הזאת לשיא מיוחד. היא רקדנית והיא שחקנית. את הזיווג הזה כבר פגשנו ביצירותיה העצמאיות, אבל הפעם היא מחברת את כל הקצוות, מתיכה את כל המאפיינים ליחידה אחת שלמה, ובכל תנועה זעירה, מיניאטורית, או במחוות גדולות, היא משוררת כאב רב עוצמה של נשיות פגועה או אם תרצו פגומה. זוהי מרתה כפי שאלבי תיאר אותה במילים רבות. זוהי מרתה כפי ששינפלד-לאור-זיו יצרו אותה בתנועה.

לצדה של זיו, ובנוכחות מרשימה מאוד ניצב "בן זוגה" עירד מצליח, אף הוא בעל כפל כשרון של רקדן-שחקן. התנועה שלו חזקה מאוד, בטוחה, והעצירה שלו במקום, ללא תנועה, אלימה ומאיימת. מצליח מצוין בביצוע החיזור שלו אחרי האורחת הצעירה אינו אלא של שליפת סכין כלפי מרתה, שלעיניה בלבד הוא מייעד את מחול-הפיתוי שהוא משחק. סיון גוטהלץ מעצבת בתנועה יפה וחסרת תסביכים את דמות הצעירה הפתיה, שבעלה הצעיר, אותו רוקד יפה אדם בן צבי, מתמכר לפיתויים האורבים לו אצל הצמד המבוגר.

דידי ארז כתב מוזיקה מקורית יפה וערך פסקול ממגוון מקורות מוכרים, מירית ויינשטוק עיצבה תלבושות, אורי און עיצב את הארגז שעליו יושבת זיו, ומתוכו נשלפות עשרות בובות פלסטיק מצפצפות – אולי ההברקה הגדולה ביותר של היוצרים ביחס לדמות החמישית, הבלתי נראית, במחזה.

בחלק הראשון של מסך 2 הועלתה יצירתה של רייצ`ל ארדוס "בפנים יורד גשם" עם מוזיקה מקורית של אלברטו שוורץ. היצירה מתארת מצב קיומי של כלא אנושי של שלושה – הרקדנים גיל קרר, אורי לנקינסקי וענת מרון - שתואר היטב במחזהו של ז`אן פול סארטר "בדלתיים סגורות". ארדוס יודעת לעצב חיבורים וניתוקים בתנועה קולחת, מבלי להיכנע לצורך לכתוב "עלילה" למתרחש. אבל לפעמים דווקא החסר הדרמטורגי יכול לפגום בכוונה הנכונה, כשם שאיכות הביצוע יכולה למלא את החסר. יהיה מעניין לראות את היצירה הזאת בעתיד כאשר ארדוס תהדק את הצד הדרמטורגי ותשפר, כפי שהיא יודעת לעשות, את הביצוע של רעיונותיה.

מסך 3: הקושי ליצור קשר

ניסוי כוריאוגרפי מעניין ביותר היא היצירה "ריוורסי" של אודליה קופרברג וסהר עזימי, שחתמה את ערב "מסך 3”. מלכתחילה, כפי שהוכרז ואף הודגם לפני כמה שבועות, הכוונה הייתה שכל אחד משני הכוריאוגרפים ייצור עבודה נפרדת עם זוג רקדנים, והשתיים יועלו בו זמנית על הבמה, וזאת במגמה שהן יתמזגו לאחת בעיני הקהל חרף הגבול שיפריד ביניהן. “הפרדנו כדי להתאחד" הייתה הסיסמה, אך נראה כי ככל שהתקרב המועד התברר לשניים שעליהם לוותר על ההפרדה ולהתאחד בפועל בעבודת היצירה. וכך במקום שתי יצירות נפרדות עם שני זוגות נפרדים הפכה "ריוורסי" ליצירה אחת משותפת עם רביעיית רקדנים.

אבל סהר וקופרברג לא ויתרו על רעיון ההפרדה, ולמעשה הוליכו אותו הרבה מעבר לכוונתם המקורית, בכך שהם הוסיפו את עצמם ליצירה כצמד כוח עליון או מלאכי חבלה שהתחרו ביניהם מי ישים מהר יותר גבול מפריד בין הרקדנים. בעזרת חוטי משיכה הם תחמו מרחבים על הבמה, הותירו רקדן או רקדנית לבדה במתחם אחד, מצרפים שלישייה במתחם אחר, מפרידים בין זוג בנות לזוג בן ובת ועוד, עד שלבסוף הם מחלקים את הבמה לארבעה מתחמים, אחד לכל אחד מהקבוצה. וכך נוצר בסופו של דבר המצב ההפוך לאותה סיסמה מקורית, והסיסמה החדשה הראויה היא למעשה "התאחדנו כדי להיפרד".

המעניין בתוצאה הוא כי לצלילי מוזיקה של באך בעריכתו של דידי ארז ניתן היה לאבחן תנועה אופיינית ליצירותיהם הקודמות של השניים, והמשחק בין ארבעת הרקדנים – אלעד שכטר, גליה חצור, מיה ויזר וקוראלי לאדאם לבש צורה ופשט צורה מותאמת ומתאמת בין סגנונות התנועה.

ענבל ליבליך עיצבה את הבמה ואת התלבושות היפות, למעט החצאית של אלעד שכטר שכוונתה לא התבררה לי מתוך היצירה.

בפתח הערב הועלה BLOODY DISCO, יצירתם של עודד גרף ויוסי ברג. כפי ששמה רומז, זו יצירה המתרחשת – לפחות לכאורה – בחלל דיסקוטק. מי שביקר בשנים האחרונות במועדונים האלה יזהה ביצירה הזאת חוויות מוכרות משם. המבנה המדויק של הפתיחה יזכיר לו את רגע הכניסה שלו, ואחר כך, מרגע שנכנס אל במת הריקודים איך השתנה סביבו הכל וגם הוא עצמו בכלל זה. אם בא עם בן זוג און בת זוג מהר מאוד מצא אותם מזווגים לאחר, ואת עצמו מפזז בחברת זרים לו. אם התעקש להשיב אליו את בן/בת לווייתו ייתכן שנתקל בהתנגדות. אם ראייתו התחדדה ייתכן שראה במרכז אובייקט מעניין יותר. ואם גם שתה מעת לעת, אולי גם התמכר לאקסטזה הכימית אולי גם הוא כאחרים התנתק מהרצפה ועף, ואולי גם איבד שליטה בנסיונות החיזור שלו אחרי הנערות והחייזרים המחוללים סביבו.

את כל זה עיצבו גרף וברג ליצירה קומפקטית מרוכזת הבנויה כמעט כלהיט דיסקו של די.ג`יי אמן עם פזמוני-תנועה חוזרים פעם ועוד פעם, עם הצצות לטנגו ואל הורה, ואולי גם איזה רמז היפ-הופי מהוסס. גליה חצור, דליה חיימסקי, צוף יצחקי ועודד גרף מצליחים ליצור דמויות מאופיינות, כל אחד בתנועתו ובאישיותו. אבל איכשהו ולמרות הלהט הרעיוני חסרה לי ביצירה הזאת הזיעה הניגרת, העשן העולה מהגוף הנחרך בתשוקה, והסער הסוחף של האובססיה וההנאה.

תמר אור עיצבה תאורה קרה, מעוצבת בתחילת המחול ובסיומו כלוח משבצות אינדיבידואליות.

מסך 4: נפרדים ומתחבטים

מסך 4 הביא עמו מפגש יצירתי מעניין בין שני שותפים לדרך ארוכה, מיה שטרן ותומר שרעבי, שבשנתיים שעברו הרחיבו את שותפותם וכינסו תחת כנפיהם רקדנים צעירים, שעמם החלו גם ליצור, ביחד או לחוד. מיה שטרן אף יצאה עם יצירת סולו אישית "אולימפיה", ותומר שרעבי מיקד את פעילותו עם הקבוצה הצעירה. הפעם הם מציגים שתי יצירות עצמאיות, נפרדות ועם קבוצות רקדנים נפרדות.

היצירה הראשונה של התכנית הייתה "מונק" של תומר שרעבי, שהחלה בקטע ארוך של תנועה קפואה במקום, ללא מוזיקה או אפקטים. אט אט החלה לזרום תנועה זעירה, כמעט בלתי נראית, שהתפתחה יחד עם המוזיקה שערך רועי וולף לכלל תנועה גדולה בהילוך אטי מאוד, מותח את אברי הגוף, מפשיר את ארבעת הרקדנים – עידו צדר, אורן קדוש, טל קול ותומר שרעבי – ומשגר אותם אל סדרה מסקרנת של מגעים חולפים. אלה בתורם התפתחו למערכות יחסים בתוך הרביעייה, בזוגות המתחלפים בתוכם, כשטל קול משמשת מעין אבן בוחן למהותם וטיבם. תחרות, יריבות, השלמה, וארוטיקה עברו מגוף אל גוף, דרך זרועות, רגליים, ראשים בתנועה אינטימית או בתנופה גדולה. פה ושם ניכרו ביצירה סממנים של יצירות משותפות של שרעבי ושטרן, ובסך הכל זו יצירה שקיצור מסוים יועיל למיקוד ויחזק עוד את האיכות הטובה של הביצוע.

היצירה שחתמה את הערב "הים השחור" של מיה שטרן הייתה כנגטיב לזו של שרעבי, בהשתתפות שלוש רקדניות – רוני גופר, יסמין רוטקופף, מור ורדימון, והרקדן אורן טישלר, בתלבושות שעיצבה מיקי אבני. הרעיון של שטרן כפי שהוגדר בתכנייה, לפיו "שלוש נשים מנסות לנקות מעצמן את הדם ואת הלכלוך שדבק בהן מבפנים" דורש עיבוד נוסף כדי שיהיה אפשר לבחון את מימושו, וכן גם הרעיון האחר, שאותו הן אמורות לגלות במסען אל הנקי והאמיתי “שהאהבה היא שתלטנית ויכולה להיות אף קטלנית.” אינני בטוח שניתן להגיע אל מיצוי-בתנועה של הכוונות האלה של שטרן, ודרושה דרמטורגיה קונקרטית כדי לנסות ולהעמיד אותן על בסיס מוצק, בשפת תנועה ברורה.

בין שתי היצירות האלה פרץ אל הבמה הלל קוגן עם יצירת הסולו שלו "הכל" ובתלבושת נהדרת בעיצוב של אולין טרדימן. קוגן השתולל כפי שכבר מזמן לא ראינו, בשחרור מוחלט של כל העכבות שיש לזרועות, לרגליים, לראש, לפנים, לגוף ובעיקר לאגו. זה היה משכר ברגעים הראשונים, מהמם ומצחיק עד דמעות, והגיע לשיא מדהים בביצוע השיר ההירואי "שועלי שמשון" עם קולה הלאומי של שושנה דמארי. משם ואילך האנרגיה הסוחפת של האגו-טריפ לא ידעה מעצור, איבדה כיוונים ושליטה – גם אם ברור שכל פרט בסולו המטורף הזה היה מעובד ומתוכנן בקפידה – והתארכה קצת מעבר ליכולת הקליטה, כמו כל צעקה מוגזמת. אם אינני טועה לזה בדיוק כיוון הלל קוגן, ואם כך, אפשר לומר כי עשה את שלו.

את התאורה המצוינת שליוותה את שלוש היצירות עיצב אורי רובינשטיין.

בסיכומו של דבר – גם אם "הרמת מסך 2008” קיימה בפועל פחות משהבטיחה, עדיין ראוי לכבד את ההזדמנות שניתנה ליוצרים לבטא את עצמם ולהעמיד את יכולותיהם למבחן. בעתיד הקרוב ודאי הם ישובו ויעלו את יצירותיהם – ואין לי ספק שהשיפור המיוחל יגיע.