חוויה קולית וחזותית 
 
איחור קל בהגעתי גרם לכך שאת יצירתו הדתית הגדולה של ג`וזפה ורדי אשמע צמוד לקיר האחורי במרומי היציע העליון של המשכן לאמנויות הבמה. האקוסטיקה שם הפתיעה אותי בגדול – כל צליל, כל צבע וכל כלי, כל סולן וכמובן המקהלה הגדולה והתזמורת במלוא הרכבה נשמעו צלולים ומלאים, באיזון נפלא. כך בקטעים הליריים החרישיים ביותר וכך הרגעי הפרץ והסער עמוסי אשכולות של קולות וצלילים. סייע. לכך גם העובדה שמלמעלה ראיתי בפירוט נפלא את מלוא הבמה. אין לי ספק, מהיכרות רבת שנים עם האקוסטיקה הגרועה של המשכן שלא הייתי נהנה מכל אלה אם הייתי יושב כרגיל באחת השורות הקדמיות באולם.

רק הבעת פניו של המנצח דן אטינגר חסרה להשלמת התמונה הקולית-חזותית הגדולה שהמאסטרו עיצב בשתי זרועותיו ובשרביט המנצחים מנגני התזמורת שלו, הסימפונית הישראלית ראשון לציון, המקהלה האורחת מבית האופרה של טיבליסי יחד עם  מקהלת האיחוד ומקהלת עדי הצעירה מישראל, וארבעת הסולנים הראשיים של האופרה הממלכתית של גיאורגיה.

כל אלה הביאו עמם משב רוח רענן של המוזיקה הנהדרת של ורדי שראשית כתיבתה הייתה לפני 140 שנה בדיוק כאשר המלחין האיטלקי רוסיני הלך לעולמו.  וורדי יזם אז מפעל מוזיקלי נדיר – כתיבת רקוויאם שפרקיו יולחנו על ידי 13 מלחינים איטלקיים. הוא עצמו כתב אז את הפרק המסיים LIBERA ME, אך לאכזבתו הקונצרט שנועד להיערך ביום השנה הראשון למותו של רוסיני לא התקיים. כעבור חמש שנים, עם מותו של המשורר והסופר האיטלקי הנערץ עליו אלסנדרו מנצוני, מחבר הרומן "המאורסים", החליט ורדי לחזור אל נושא הרקוויאם, והפעם לבדו. ביום השנה הראשון למותו של מנצוני, ב-1873, הושמע הרקוויאם הגדול שלו בבכורה עולמית בכנסיית סן מרקו במילנו.
 
דן אטינגר הצליח להעביר באמצעות הכוחות המוזיקליים תחת שרביטו את מכלול הרעיונות המוזיקליים שוורדי השקיע ביצירה הדתית הזאת, את הזרימה המלודית, את עושר הניגודים בין הליריות השקטה למקצבים הגועשים והעוצמה שאין דומה לה בעוצמתם הדציבלית, והתזמור המיוחד, שלרגעים הזכיר רגעים אופראיים נפלאים – כמו בקטע ה-LACRYMOSA שבו השתמש במוזיקה שכתב לדואט הגדול במערכה הרביעית של "דון קרלוס".
 
צירוף המקהלות יצר צליל גדול ומרתק, ובלטו אלה כלי הנשיפה מעץ, במרכז בין שני גושי כלי המיתר. כלי המיתר היו בהירים וצלולים, והעוצמות של כלי הנשיפה ממתכת, כולל אלה שהוצבו במרומי היציע, הבליטו את נפח ההוד הדתי של היצירה, שאת הטקסט הלטיני שלה שרו בבהירות ארבעת הסולנים האורחים, ובעיקר זמרת המצו-סופרן.
בעונה הבאה, אם אפשר לבקש מדן אטינגר, אשמח לרקוויאם של ברליוז, או לרקוויאם הגרמני של ברהמס. יש מצב?