צבי גורן חזר חצוי מצמד הצגות הפרויקט פולני-ישראלי של תיאטרון הבימה ותיאטרון ווספוצ`נסני
לכל צד השתיקה שלו
ההחלטה של תיאטרון הבימה ותיאטרון ווספוצ`נסני מוורוצלאב להעלות בעת ובעונה אחת שני מחזות חדשים, אוטונומיים אך בה בעת קשורים זה בזה בחוט הטבור שלהם, היא גם הישג הפקתי מיוחד וגם ניסוי מעניין ביצירת תיאטרון המדבר במהופך אל קהליו, בפולין ובישראל. מלכתחילה איפוא יש בפרויקט מידה לא מבוטלת של דידקטיות, כלומר שליחות חינוכית, שנועדה להסביר באורח מורכב ובעייתי כשלעצמו את השתיקה של שרידי השואה משני צדי המתרס.
לפיכך נקבע כי הצד הישראלי, כלומר הבימה, תעלה מחזה פולני בעברית ועם צוות שחקנים ישראלים – כלומר קהל היעד הראשוני הוא כאן, והתיאטרון מוורוצלאב יעלה מחזה ישראלי בפולנית עם צוות שחקנים פולנים – כלומר קהל היעד המקורי הוא שם. באופן טבעי העלאת שני המחזות בערב אחד, וברצף, לפני כשלושה שבועות בוורוצלאב והשבוע בתל אביב, מביאה עמה עוד שני מבחני צפייה – זה של הקהל שם ביחס למה שמוצג בעברית וזה של הקהל כאן למה שמוצג בפולנית. וכבר בכך צף ועולה הבדל חשוב ומשמעותי. הקהל בתל אביב כולל בין השאר, יוצאי פולין, שורדי שואה או בני דור שני ושלישי שלהם. הקהל בוורוצלאב אינו כולל ישראלים.
כך גם נושאי השתיקה בשני המחזות – לא הרי זו כאן כהרי זו שם. אינני מכיר את הציבור בפולין ועל כן יקשה עליי לדון במהות התגובה שם לשני המחזות. ואם לומר את האמת, אינני בטוח שקל לי לדון בזו של הקהל כאן. אבל לאחר הצפייה ברור לי שאת שני המחזות ראוי להעלות כאן בעברית, להדק אותם יותר ולקצר, ועם אותם שחקנים ישראלים. או אז הפרויקט יוותר על הדידקטיות ויישאר בתחומי התיאטרון, המציב מראה כפולה למציאות כפולה. בסופו של דבר, מעבר להערכת כל אחד מהמחזות הם משיקים זה לזה, בדרך הסיפור שלה באמצעות מדיום אמנותי – צילום וידיאו באחד ואמנות התיאטרון באחר, ובעיקר בעלילה, במוטיבים, בשימוש בהומור חברתי, וכמובן בתפאורה היעילה, המתכתית כסורגים נרחבים שעיצב רוברט רומאס, ואני משער שגם בתאורה המעולה שעיצב מאיר אלון.
בת ים - הקושי לספר את השואה
המחזה הראשון שהוצג בערב היה "בת ים" של הבמאית יעל רונן ושותפה עמית אפשטיין, שגם פעל כדרמטורג של המחזה שנכתב תוך כדי העבודה עם השחקנים הפולנים בוורוצלאבץ אפשטיין גם עיצב את התלבושות. עלילת המחזה מספרת על מסעם הכפוי של בני משפחה אחת אל טיקוצ`ין, עירו של הסבא. הוא היה אחד הבודדים ששרדו את הטבח הגדול של 2000 יהודים, מחצית תושביה של טיקוצ`ין. ביקור השורשים המונצח במצלמה נחשף עד מהרה כמסע להשבת רכוש המשפחה. תוך כדי כך צפה ועולה מכיוונים שונים דמותה רבת הפנים של השתיקה – זו של הסבא, של בנו, של נכדו ולבסוף גם של מי שמחזיקה ברכוש הזה ועתידה לקבל במהלך הביקור את אות חסיד אומות העולם. את המרד נגד השתיקה מייצגות בתו והנכדה, ובמפתיע גם עורכת דין פולנית, דוברת עברית, שרואה שליחות מוסרית בסיוע לניצולי השואה להשיב לידיהם את רכושם.
קצת מוזר היה לראות "אותנו" כפי שרונן ואפשטיין בחרו להראות אותנו לפולנים, ואפילו גם לעצמנו, וברור כי זו בחירה שלהם ולא של הצוות הפולני שאיננו מכיר את המנהגים והמאפיינים של הישראלים, ובוודאי לא את השתיקה המאפילה על חיי רבים כאן. המחזה כתוב עם הרבה הומור וסאטירה, יש בו תמונת שואה כואבת אחת בסיום, וביזור נושאים הקשורים לכאורה לשתיקה ואפילו להכחשה כמו שאלת זהותו המינית של הנכד. כמובן יש במחזה הדגשה של הקשר של השואה לגורל שלנו כאן, וברור שקצרה הדרך גם לנושא הישראלי-פלסטיני. בסופו של המחזה אמנם נחשפת האמת הנוראה של הסבא, הרחק מעין המצלמה שנגנבה בינתיים, ולכן, בין השאר, היא נותרת בגדר סוד בפני ילדיו ונכדיו, וגם סוד של האישה הפולנייה בפני בני עמה. ואולי זאת הבעיה העיקרית של המחזה הזה – הקושי, או אי היכולת, לספר את השואה. ואולי זה גם הקושי של הפולנים, במקרה הזה.
טיקוצ`ין - סיפור הטראומה של פולין
שלא במפתיע הקושי הזה הוא גם הנושא של המחזה השני "טיקוצ`ין" מאת פאבל דמירסקי והבמאי מיכאל זדרה, שמועלה בתרגום עברי של ענת זיידמן. אלא שגם כאשר יש להם כוונה להסביר לנו את עובדת קיומה של טראומת-שואה פולנית, של היותה קרבן של הנאצים ולא רק של רגשי אשמה כלפינו כמשתפי פעולה ואנטישמים, זהו מחזה שהנמענים שלו הם הפולנים. הצגתו בידי ישראלים אולי מסייעת למחזאים להעביר את המסרים שלהם, כמגיעים לכאורה מבחוץ. מסרים אלה מוגדרים בבהירות רבה על ידי מיכאל זדרה בתוכנייה, במאמר מרתק "תשע הערות" על ההיסטוריה הפולנית-יהודית בפולין בהקשר לשני המחזות. בלב ההערות האלה ניצבת ההכרה שלו, כדור שלישי בארצו, בחלקה של פולין בהשמדת היהודים וכי "עד שלא נחקור זאת האשמה היא על החברה כולה וגם עלינו שנולדנו מאוחר יותר.” אמירה גלויה, נועזת, שמהדהדת היטב במחזה.
עלילת "טיקוצ`ין" מספרת על קבוצה שיוצאת אל העיר כדי למנוע את הענקת אות חסיד אומות העולם לאישה שנאמר כי הצילה יהודיה שנכלאה בכלוב ינשופים בגן החיות ממש לפני שהגרמנים חיסלו את שאר היהודים שהסתתרו בכלובי חיות ואת עובדי הגן שסייעו להם. האמת, כפי שהיא נחשפת בהדרגה, שונה לחלוטין, מזעזעת ומציגה בעוצמה את האשמה. הסיפור של טיקוצ`ין הופך לסיפור הטראומה של פולין.
כאן ראוי לציין כי בימים שקדמו להעלאת שתי ההצגות אירחה הבימה בתיאטרון תמונע מפגש מיוחד עם מחזאות פולנית עכשווית בהם שלושה מחזות שהתייחסו במישרין או בעקיפין לעברה של פולין ובראשם המחזה "הכיתה שלנו" מאת תדיאוש סלובודזאנק שהוצג בבכורה עולמית בהצגת-קריאה מרתקת. המחזה מספר בחדות רבה על יהודים ופולנים שלמדו בכיתה אחת ומה קרה להם עם התקרב הסערה הנאצית, במהלכה ואחריה. יש הרבה מהמשותף בין המחזה הזה ל"טיקוצי`ן", שקהל היעד העיקרי שלהם הוא בסופו של דבר זה שבפולין.
ישראלים ופולנים מגלמים אלה את אלה
שתי ההצגות, כאמור, הועלו בידי שני צוותים נפרדים. מיכאל זדרה שהה כאן חודשיים ועבד עם השחקנים הישראלים של הבימה שגילמו את התפקידים במחזה הפולני. זדרה ביים את "טיקוצ`ין" תוך זיקה ברורה לאמנות התיאטרון כאמצעי לביטוי המורכבות המיוחדת של הבעייתיות הרעיונית. בשיא הדרמה יש התפרצות "ישראלית" של הצוות שהזהות הפולנית מעיקה עליו. זהו רגע מרגש ומצמית הן מצד תוכנו והן מצד אמצעי הביטוי הזה. דב רייזר מביא להתפרצות האישית הזאת מטען כבד, המציג בבהירות רבה ואכזרית את הדילמה של יוצאי פולין ביחס לארץ שהקיאה אותם מתוכה. רייזר, הילה וידור, יעל שירה טוקר, מיכאל כורש, אורנה רוטברג כרמי ויגאל שדה יוצרים צוות מכוון היטב, וכל אחד מהם מעצב דמות בהירה ומדויקת בסדרת התפקידים המרכזיים או האפיזודיים שכל אחד מהם מגלם בתלבושות הטובות שעיצבה רוני כרמל.
יעל רונן ביימה בפולין את "בת ים" שהוצג בתרגום הפולני של אנה שוץ תוך שמירה מעניינת על מאפיינים "ישראליים" בהתנהגות של הדמויות עם צוות שחקני תיאטרון ווספוצ`נסני וורוצלאב. זאת הייתה משימה לא פשוטה, החל בצורך להציג למצלמה במהלך ביטוי שונה מזה של הדיאלוג הבלתי אמצעי ביניהם, וכלה בצורך להטמיע במשחקם את החומר והלהט ה"ישראליים". ואולי משום כך הבולטים ביותר היו השחקנים האורחים בלהקה לוקאש פבלובסקי, כנהג המונית המסייר עמם בעיר כשהוא דובר עברית (המייצגת בהצגה הזאת את השפה הפולנית, בעוד האחרים מדברים בפולנית המייצגת את העברית) ובעיקר רישרד רונצ`בסקי כסבא הנגרר אל עירו, אל בית הוריו ואל הטרגדיה של הצלתו. לכל אורך הדרך הוא עיצב להפליא את השתיקה הכואבת, את מחירה בחיי משפחתו, ולבסוף את האמת הכואבת. בקרב בני המשפחה הישראלית בלטו אוולינה פאשקה לוביטש כבת נילי, ופיוטר לוקאשצ`יק בתפקיד הנכד איתמר. קטרינה בדנאש כנכדה נעמה ומצ`יי תומאשבסקי בתפקיד דוד היו רהוטים ביותר, וכך גם מרלנה מילווב כחסידת אומות העולם המיועדת ומריה וויסוצקי כעו"ד המטפלת בתביעות להחזרת הרכוש.
בסיכום אפשר לדבר על הצלחה אמנותית ועניינית של פרויקט "בת ים – טיקוצ`ין" (הפרויקט אורגן על ידי מכון אדם מיצקביץ` במסגרת שנת פולין בישראל ובמימון ממשלת פולין). לא תמיד היה קל לצפות בדברים – אבל חשיבות העלאתם על הבמה המשותפת מצדיקה גם את רגעיהם הקשים ביותר.
17/12/2008
:תאריך יצירה
|